עע"מ 1719/15 - י' דב זכאי נ' עיריית חיפה

1. במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' רניאל) בעת"ם 58162-12-14 מיום 3.2.2015 (להלן: פסק הדין), הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינו עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים לצורך גביית סכום ההוצאות בהן חויב המבקש בפסק הדין, כפי שיבואר להלן.

רקע והליכים

2. המשיבה, עיריית חיפה (להלן: העירייה), שלחה למבקש ביום 10.11.2014 דרישה לתשלום חוב ארנונה בסך 116,533 ש"ח, בגין נכס המצוי ברחוב חטיבת גולני בעיר חיפה, לגבי התקופה שעד ליום 30.9.2005 (להלן בהתאמה: דרישת החוב ו-הנכס). המבקש עתר נגד תוקף דרישת החוב לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירתו, המבקש טען מקדמית כי החוב הנטען התיישן ממילא. לגופו של חוב, המבקש ציין כי אביו (להלן: האב) היה המחזיק בנכס כדייר מוגן עד לפטירתו בשנת 1998, וכי הנכס עבר לאחר מכן לחזקת בנו של המבקש (להלן: אליהו). המבקש הוסיף וציין כי לא הופקה לו כל דרישה לתשלום ארנונה עד לשנת 2005, וכי במהלך שנת 2014 נשלחה דרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס אשר הנמען לה היה האב.

3. בתגובתה לעתירה, העירייה ציינה כי לא נמסרה לה הודעה על פטירת האב, וכי גילתה על דבר מותו רק במסגרת המרצת פתיחה אותה הגיש אליהו בסוף שנת 2005 – בה טען כי הוא המחזיק בנכס, מכוח זכויות דיור מוגן אשר עברו בירושה מהאב. בעקבות זאת, עודכן אליהו כמחזיק הנכס. העירייה בתגובתה טענה כי העובדה שהמבקש מחזיק בנכס יחד עם אליהו הוסתרה ממנה על ידם, ובשל כך לא נשלחו למבקש דרישות לתשלום ארנונה עד לשנת 2014 – אז גילתה מתצהיר שהגיש אחיו של המבקש, כי המבקש מחזיק בנכס עם אליהו.

4. ביום 3.2.2015 בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי מצא כי המבקש הוא מחזיק הנכס, וזאת על יסוד מספר טעמים: (א) בית המשפט ציין כי המבקש כלל לא טען בעתירתו שהוא אינו המחזיק בנכס, והוסיף כי במהלך הדיון שהתקיים בפניו התחמק המבקש מלהשיב לשאלה מתי עבר הנכס לחזקת אליהו, בעוד אליהו עצמו הצהיר כי השתלט על הנכס רק בחודש אוקטובר 2005. בית המשפט המחוזי ראה בהתחמקות המבקש הודאה בכך שהוא החזיק בנכס בתקופה הרלבנטית אליה מתייחסת דרישת החוב; (ב) על פי הדין, לבניו של דייר מוגן קיימת זכות להמשיך ולהחזיק בנכס לאחר מותו. מכאן, בית המשפט המחוזי מצא כי לאליהו אין זכות להיכנס לנעלי האב, אלא רק למבקש כבנו, וכי העובדה שהנכס מוחזק תחת זכויות דיור מוגן מעידות על כך שהמבקש הוא המחזיק; (ג) המבקש קיבל בשנת 2004 רישיון עסק על שמו בנכס; (ד) בעלת הנכס, חברת "עמידר", מסרה בשנת 2012 כי האב והמבקש היו מחזיקי הנכס.

5. בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי העירייה לא ידעה על כך שהמבקש הוא המחזיק בנכס, לכל המוקדם עד לשנת 2012 – עת מידע זה נמסר לה מחברת עמידר. בית המשפט עמד על כך שהחובה להודיע על שינוי המחזיק בנכס מוטלת על המחזיק או יורשיו – חובה אשר המבקש לא עמד בה – וכי אין מקום להטיל על העירייה את החובה לבחון זאת בעצמה ביחס לכל נכס. על יסוד האמור, בית המשפט המחוזי דחה את טענות ההתיישנות והשיהוי אותן העלה המבקש, וקבע כי העירייה הייתה רשאית לתבוע את חוב הארנונה ממנו. כן חייב בית המשפט המחוזי את המבקש בהוצאות המשפט של העירייה בסך 14,160 ש"ח.

6. המבקש ערער לבית משפט זה על פסק הדין, ודיון בערעור נקבע ליום 2.3.2016. ביום 8.2.2016 נדחה מועד הדיון מטעמיו של בית משפט זה, תחילה ליום 22.5.2016, ובהמשך ליום 2.11.2016. בהמשך לכך, המבקש הגיש ביום 7.3.2016 את הבקשה לסעד זמני שלפניי.

הבקשה