עע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים

השופטת ד' ברק-ארז:

1. האם עניינה של המערערת מצדיק את הבאתו בפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית) או שמא ניתן היה לדחות את בקשתה על הסף מבלי להביאה בפני הוועדה? זו השאלה שעמדה במרכז הערעור שנסב על עניינה של אזרחית אתיופיה השוהה בישראל תקופה ארוכה ופועלת בהתנדבות בתחום החינוך בגדרי הכנסייה האתיופית.

עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה

2. המערערת היא אזרחית אתיופיה, ילידת 1957. היא נכנסה לישראל בשנת 1994 באשרת תייר שתוקפה לשלושה חודשים ומאז לא יצאה מישראל. שהייתה בישראל היא אפוא שלא כדין. בפועל, היא מתגוררת במנזר בכנסייה האתיופית בירושלים שבה היא עוסקת בהתנדבות בפעילות חינוכית, לצד מטלות שונות במסגרת הכנסייה כגון בישול וניקיון. הכנסייה האתיופית דואגת לה ללינה ומזון. המערערת היא ערירית, ואין לה קרובים חיים, ככל הידוע, בישראל או באתיופיה (אלא רק בארצות-הברית).

3. המערערת אותרה על-ידי הרשויות כשוהה שלא כדין כבר בעבר, ובהמשך לכך הושמה במשמורת והוצא נגדה צו הרחקה מישראל. ביום 9.10.2011 התקיים דיון בעניינה בבית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ובו טענה כי היא מעוניינת לעזוב את הארץ ומתחייבת לעשות כן במועד שייקבע. בעקבות כך, המערערת שוחררה מן המשמורת שהייתה נתונה בה בתנאים ונקבע כי עליה לעזוב את ישראל בתוך פרק זמן של שבועיים. אולם, המערערת לא עזבה את הארץ בפרק הזמן שנקבע. למחרת היום שנקבע לעזיבתה את ישראל, פנתה המערערת לבית הדין לביקורת משמורת וביקשה להאריך את תקופת שחרורה בערובה, אך בקשתה נדחתה. בעקבות החלטה זו הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 19967-11-11, השופט א' יעקב) (להלן: העתירה הראשונה). במסגרת הדיון בעתירה זו הוסכם בין הצדדים כי היא תישאר תלויה ועומדת, ובינתיים המשיב יאפשר למערערת להגיש בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים כך שעד למתן החלטה בבקשה זו תקבל המערערת רישיון שהיה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, אשר יוארך מעת לעת לפי הצורך.

4. מקורו של ההליך דנן בבקשה שהגישה המערערת בעקבות העתירה הראשונה לקבל היתר לישיבה בישראל מטעמים הומניטריים לוועדה הבינמשרדית, שפועלת מכוח נוהל 5.2.0022 מיום 6.10.2013 (להלן: הנוהל). סעיף ו' לנוהל קובע כי כל בקשה שתוגש תיבחן קודם כל על-ידי ראש הדסק במטה רשות האוכלוסין וההגירה, אשר יכול לדחות את הבקשה על הסף אם על פניו היא לא מעלה טעמים הומניטריים. ואכן, בענייננו בקשתה של המערערת לא נדונה על-ידי הוועדה הבינמשרדית, אלא נדחתה על הסף ביום 18.1.2012 על-ידי ראשת הדסק, גב' אלינור גולן (להלן: ראשת הדסק), וזאת לאחר ריאיון שנערך למערערת. בהחלטתה של ראשת הדסק נכתב כי המערערת עשתה דין לעצמה במשך שנים בכך ששהתה בארץ ואף הפרה את התחייבויותיה לחזור לארץ מוצאה. כמו כן, ציינה ראשת הדסק כי משפחתה של המערערת מתגוררת בארצות-הברית, כי היא לא עברה הסמכה של הכנסייה כאשת דת וכי הכנסייה אף לא הגישה עבורה בקשה באשר לשהייתה בארץ כאשת דת על-פי הנהלים הרלוונטיים. לכן, כך נקבע, המערערת לא הצביעה על כל טעם הומניטרי המצדיק את העברת בקשתה לוועדה הבינמשרדית.

5. ביום 30.5.2012, לאחר מתן החלטה זו, ניתן פסק דין בעתירה הראשונה לפיו העתירה נמחקת, אך המערערת לא תורחק מן הארץ עד לאחר החלטה בהשגה שתגיש על החלטת ראשת הדסק.

6. המערערת הגישה השגה כאמור על החלטתה של ראשת הדסק מיום 18.1.2012 לוועדת ההשגה לזרים (להלן: ועדת ההשגה) הפועלת אף היא לפי נהלי משרד הפנים. ההשגה נדחתה בהחלטתה של יו"ר ועדת ההשגה, עו"ד שרה בן שאול ויס, אשר קבעה שהמערערת לא הצביעה על טעם הומניטרי המצדיק את המשך שהייתה בארץ. יו"ר ועדת ההשגה קבעה כי עניינה של המערערת אינו שונה מזה של רבים אחרים "אשר ראו את הארץ ומצאו כי טוב". כמו כן, יו"ר ועדת ההשגה שקלה לחובת המערערת את חוסר ניקיון הכפיים שהתבטא בישיבתה בארץ שלא כדין ובהפרת התחייבותה לצאת את הארץ.

7. המערערת הגישה עתירה מינהלית נגד החלטתה של יו"ר ועדת ההשגה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 47764-12-13, השופטת נ' בן אור). בא-כוחה של המערערת הדגיש בעתירה את הייחוד בנסיבותיה של המערערת שהיא אישה ערירית וחולה ללא אף קרוב בארץ מוצאה ואשר מקדישה את כול כולה להתנדבות במסגרת קהילתה. לעומת זאת, המשיב הדגיש את אי-ניקיון כפיה של המערערת.