עסמת נ' אמל ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית- חוזית ע"ס 49,000 ₪ אשר נפתחה בחודש 4/04 ומאז נפתחה עברה גלגולים רבים ובין השאר תוקנה מס' פעמים על ידי הוספה ומחיקה של נתבעים וכמו כן הועברה לדיון בסדר דין רגיל.

התביעה עניינה בגלגוליה של עסקת רכישת רכב מסוג מאזדה מ.ר. 63-131-29 אשר לימים התגלתה כבעלת שלדה מזויפת (להלן: "הרכב המזויף"), הוחרמה על ידי משטרת ישראל והושבה לתובע לאחר מספר חודשים, ברם בשל מצבו של הרכב המזויף לא ניתן היה לעשות בו כל שימוש, (שכן נאסר להעלותו חזרה לכביש במצבו) על כן תובע התובע להיפרע בגין נזקיו.

הרכב המזויף נרכש על ידי התובע במסגרת עסקת חליפין שהתבצעה בחודש 6/03 במסגרתה מסר התובע רכב מסוג אופל אסטרה מ.ר 29-124-18 שהיה בחזקתו והוסיף סך של 9,000 ₪ אשר שולמו: 7,000 ₪ במזומן, ועוד 2,000 ₪ בשתי המחאות של 1,000 ₪ כל אחת. אין מחלוקת שההמחאות בסך 2,000 ₪ לא נפרעו.

כבר בפתח הדברים אומר כי דין תביעה זו להידחות.

אין ספק כי מבחינת התובע ארעה כאן "תאונה משפטית" במובן זה שקיבל לידיו רכב מזויף, אלא שלטעמי התובע לא הרים את הנטל על מנת להוכיח את תביעתו כנגד הנתבעים, גרסתו פשטה ולבשה צורה בכל הנוגע לגורמים המעורבים בעסקת הרכישה, התובע הגיש את התביעה כל פעם כנגד נתבעים אחרים שלכאורה ביצעו עימו את עסקת החליפין, ברם, בפועל הסתבר כי טענותיו הופרכו, נסתרו או לא הוכחו כדבעי ואשר על כן, חרף שמאמינה אני שרכש את הרכב בתום לב ונגרם לו נזק כתוצאה מרכישת הרכב המזויף, אין בהליך זה כדי להושיע את התובע שכשל בהרמת נטל הראיה להוכיח חבות של מי מהנתבעים כלפיו.

כתב התביעה המקורי (להלן: "כתב תביעה ראשון") הוגש נגד הנתבעת 1 לבדה.

בכתב התביעה הראשון נטען כי התובע ערך עם הנתבעת 1 עסקת חליפין לרכישת הרכב המזויף "...קנה התובע באמצעות עסקת חליפין מאת הנתבעת את הרכב..." (סעיף 4), בהמשך בסעיף 6 מפרט התובע את מהות העסקה ותמורתה:

"א. רכב מסוג אופל אסטרה שהיה בחזקת התובע... יועבר לחזקת הנתבעת דהיינו עסקת חליפין..

ב. תשולם סך של 9,000 ₪ ואשר ישולמו כדלקמן..." (הדגשות כאן ובהמשך שלי פ.נ)

לא למותר לציין כי התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן חתם התובע על תצהיר מטעמו לפיו כל האמור בכתב התביעה בסעיפים הללו הינם מידיעתו האישית.

הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה מטעמה ובו טענה להעדר יריבות משפטית בינה לבין התובע שכן לטענתה מעולם לא התקיימה ביניהם עסקת חליפין או מכירה.

הנתבעת 1 פירטה בכתב הגנתה הנתמך בתצהיר את גרסתה לעניין גלגוליו של הרכב המזויף:

ביום 18.12.03 רכשה את הרכב המזויף מהנתבע 3, מר דיאב עכריה מחמוד (להלן: "עכריה") וביצעה העברת בעלות על שמה.

כעבור מספר חודשים ביצעה עסקת חליפין עם הנתבע 2, מר פריד עלי פאעור (להלן: "פריד") אשר מכר לה מאזדה שנת 2000 תמורת הרכב המזויף ובתוספת תשלום ההפרש ביניהם במזומן. הנתבעת 1 ציינה שלבקשתו של פריד השהתה את ביצוע העברת הבעלות ברכב המזויף עד שהוא ימצא קונה לרכב המזויף.

פריד מכר את הרכב המזויף למר אמל סגייר (להלן: "סגייר"), שהינו בעל מגרש לרכישת ומכירת כלי רכב בירכא וסגייר הוא שמכר את הרכב המזויף לתובע.

(הערה: בחקירתה הבהירה הנתבעת 1 שמכירת הרכב באמצעות פריד לסגייר לא היה בידיעתה האישית אלא נאמר לה על ידי פריד בדיעבד)

לאחר שהרכב נמכר לתובע התייצבה לבצע העברת בעלות ברכב לידי התובע.

בשום שלב, כך לטענת הנתבעת 1 לא ידעה שהמדובר ברכב מזויף, רכישתה את הרכב, כמו גם מכירתו, בוצעו בתום לב.

ביום 8.8.04 לאחר שהוגש כתב הגנתה של הנתבעת 1 ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את מר אמל סגייר כנתבע נוסף, התיקון הותר ועל כן כתב תביעה שני הוגש ביום 4.11.04 (להלן: "התביעה השניה")