חברת נמל אילת בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מרחב אילת

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור מר ישראל עמי-שי וגב' ציפי בר-נוי; ס"ק 23084-03-16).

בפסק הדין נקבע כי עובדי נמל אילת המופעל על ידי המשיבה (עובדי התפעול ועובדי מתקן התפזורת, להלן - העובדים) חייבים להשתתף בהכשרות והדרכות לפי קביעת המשיבה ולהתייצב אליהן, אך התגמול בגין כך – הן לעובדים המדריכים (עובדי מתקן התפזורת) והן לעובדים המודרכים (עובדי התפעול) – לא הוסדר בהסכמים הקיבוצים הקיימים ולכן יש להגיע להסכמה לגביו. עוד נקבע בפסק הדין שככל שהסכמה לא תושג – יהיה על הצדדים לפנות בקשר לכך למועצת הייצור או להליך יישוב חילוקי הדעות הקבוע בהסכמים הקיבוציים, כל זאת במקביל לביצוע ההכשרות בהתאם לקביעת ההנהלה.

המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, בהתייחס לסוגיית התגמול בגין ההדרכות. לטענתה, התמורות בגין ההדרכות כבר שולמו במלואן במסגרת ההסכמים הקיבוציים הקיימים, ולכן אין כל הצדקה לזכות את העובדים בתשלום נוסף בגין כך. קל וחומר, כאשר מדובר בהדרכות מעשיות שאינן מחייבות השקעת זמן או מאמץ נוספים מעבר לעבודה השוטפת, וכאשר בהסכמים הקיבוציים קיים סעיף מיצוי תביעות. המערערת מדגישה כי ההסכמים הקיבוציים אמנם קובעים שההדרכות תבוצענה ב"תיאום" עם נציגות העובדים, אך תיאום זה עניינו טכני ואינו פותח פתח למשא-ומתן על תוספות שכר כלכליות.

לאחר שעיינו בכלל חומר התיק ובטענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור. בהתחשב בזמן שחלף מאז נפתחה בקשת הצד ובצורך בקבלת הכרעה מהירה, נפרט להלן את טעמינו בתמצית רבה.

ההסכמים הרלוונטיים למחלוקת הם אלה:

• הסכם קיבוצי מיוחד מיום 1.3.02 שנחתם בין רשות הנמלים למשיבה לגבי עובדי סקטור התפעול בנמל אילת (להלן - הסכם 2002);

• הסכם קיבוצי מיוחד מיום 24.2.04 שנחתם בין רשות הנמלים לבין המשיבה לגבי עובדי מתקן התפזורת (להלן - הסכם 2004);

• הסכם קיבוצי מיוחד מיום 23.1.13 שנחתם בין הצדדים עובר להפרטת נמל אילת (להלן - הסכם 2013). לפי קביעת בית הדין האזורי, עליה אין חולק, "הסכם 2013 'צילם' את המצב המשפטי וההסכמי החל על הצדדים ובין היתר האריך את ההסכמים הקיבוציים הקיימים ערב ההפרטה ובהם הסכם 2002 והסכם 2004".