ענבר נ' אייל 580313039

פסק דין

בפני תביעה קטנה לפיצוי התובע בסך של 10,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג – 1983 (להלן: "החוק" או "החוק למניעת עישון") ותקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים), תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

הנתבעת הקימה ומנהלת את "בית איל" - מרכז לתרבות, חינוך, בריאות וספורט, שייעודו שילוב בעלי צרכים מיוחדים בקהילה.

התובע הינו מנוי במרכז ונוהג להגיע למקום עם בתו הקטנה, לשם אימון בחדר הכושר, חוגים, שחייה ושימוש במתקני המרכז.

התובע טוען בכתב התביעה, כי הנתבעת הפרה את הוראות החוק והתקנות באופן נמשך ובין היתר בכך שלא תלתה שלטים תקניים המורים על איסור העישון במקום, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק ולתקנות, בכך שהציבה מאפרה בכניסה למבנה, בניגוד לסעיף 2ב לחוק ובאופן כללי היא הפרה את חובתה לפקח ולעשות כל שניתן למניעת העישון במרכז, בניגוד להוראת סעיף 2א לחוק. עובדי המקום כלל לא פונים לאנשים המעשנים במקום, לרבות עובדי המקום, בדרישה להפסיק לעשות כן. לאור האמור, שלח התובע לנתבעת, ביום 30.12.2012, מכתב התראה בעניין הפרות החוק והתקנות (נספח א' לכתב התביעה). הנתבעת לא השיבה לפניית התובע ובפועל היא נקטה בפעולות שהיוו אף הן הפרות של החוק והתקנות: המאפרה שהוצבה בכניסה הוזזה כ-9 מטרים לאורך קיר הכניסה, בעוד שהחוק אוסר על הצבת מאפרות באופן גורף, הוצבו שלושה שלטים קטנים בכל שטח המרכז, שגודלו אלפי מטרים רבועיים, כאשר השלטים אף אינם עומדים בדרישות החוק בכל הנוגע לניסוחם, גודלם ומיקומם. על כן, מבקש התובע להשית על הנתבעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש ונזקיו וזאת בשל ביצוע עוולות נזיקיות - הפרת חובה חקוקה, רשלנות ו"סיוע בתקיפה".

הנתבעת טוענת, מנגד, כי מאז ומתמיד ידוע לכל כי העישון בתוך מבנה "בית איל" אסור, אך בחוץ אכן התאפשר עישון ואף סופקו מאפרות לשם כך. ביום 6.1.13, היינו - מיד לאחר קבלת מכתבו של התובע, הוציא מנהל המקום – מר אלמוג אביעוז, מכתב לעובדים (נספח א' לכתב ההגנה) ושוחח עם התובע טלפונית. כן הוספו שלטים רבים, כאשר נוסח השלטים תוקן כחוק, כך שבמקום "באיזור זה אסור לעשן", נכתב "אסור לעשן".

הנתבעת מתארת בכתב הגנתה כיצד היא שינתה שוב ושוב את מיקום פינת העישון, לאור הערותיו של התובע, עד שלבסוף נקבעה פינת העישון באיזור פתוח וחיצוני השייך לקפיטריה ומרוחק מחצר הבריכה (נספח ב' לכתב ההגנה). מנהלי הנתבעת אף התייעצו עם בעל תפקיד במשרד לאיכות הסביבה, שאישר את חוקיות פינת העישון, וכמו כן התייעצו בדואר האלקטרוני עם נציגי עמותת "אויר נקי" ומחליפת המכתבים עמם הבינו שהם נוהגים כחוק (נספח ג' לכתב ההגנה).

הנתבעת טוענת כי התובע לא ניאות להצעותיה לסייע במציאת פתרונות לסוגיה. עוד טוענת הנתבעת כי התובע התנהג בתוקפנות ויצר עימותים רבים כאשר הבחין באדם מעשן בעת שהותו במקום. בעמק אין פיקוח עירוני והמשטרה איננה מגיעה לאכיפת החוק, כל עוד האזרחים נשמעים לבקשת עובדיה של הנתבעת לכבות את הסיגריה ולעבור לפינת העישון. כיום, עושים מנהלי ועובדי הנתבעת כל שביכולתם על מנת לשמור על החוק ולא מאפשרים עישון בחצר הבריכה ובשל כך אף הפסידו לקוחות רבים שמדירים עצמם מן המקום, לאור הגבלת העישון.

בדיון שהתקיים בפני ביום 18.11.2013, העידו התובע ונציגי הנתבעת - מר אביעוז והגב' אורנה שמעוני. לאחר ששמעתי את טענותיהם ועיינתי בראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית:

סעיף 1(א) לחוק למניעת עישון קובע כך:

"לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת (להלן – מקום ציבורי)."

בסעיף 1א לחוק, אשר הוסף בתיקון מס' 2 משנת 2007, נקבעה מטרת החוק בזו הלשון:

"מטרתו של חוק זה למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות."

על המחזיק במקום ציבורי חלות חובות מיוחדות הקבועות אף הן בחוק:

" 2.(א)המחזיק למעשה של מקום ציבורי כבעלים, כשוכר או בכל אופן אחר (להלן – המחזיק), למעט מעלית לנשיאת בני אדם בבית מגורים, יקבע בו שלטים המורים על איסור העישון, ויחזיקם במצב תקין.

. . .

2א.(א)המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו.

(ב)יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א), אם הוכיח כי עשה את כל אלה:

(1)פנה לאדם המעשן או המחזיק סיגריה, סיגרילה, נרגילה, סיגר או מקטרת כשהם דלוקים במקום ציבורי, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, לחדול מהמעשה האסור או נקט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב);

(2) התלונן, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, בפני המפקח כמשמעותו בסעיף 7, על הפרת הוראות סעיף 1(א) או (ב), או עשה מאמץ סביר לעשות כן, אם על אף פעולתו כאמור בפסקה (1), נמשכת הפרת הוראה מההוראות האמורות."