ענבי נ' מדינת ישראל המשרד לבטחון פנים ואח'

פסק דין

לפני תביעת התובעת ("בתיה") כנגד הנתבעים לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, על ידי הנתבעים 2 – 4 ("מאיר", "שחר", "איריס"), בתפקידם כשוטרי משטרת ישראל.

רקע עובדתי

בתיה היא ילידת 1958, גרושה ואם לחמישה ילדים. בסביבות מרץ 2001 התברר לה כי בכוונת המוסד לביטוח לאומי לשלול ממנה את גימלת הבטחת ההכנסה, בטענה כי בעלה לשעבר מתגורר עימה בדירתה. בתיה הכחישה טענה זו והובטח לה כי טענתה תיבדק, אך בינתיים לא הועברה לה גימלת חודשים מרץ ואפריל 2001. פרנסתם של בתיה ושל ילדיה היתה תלויה בגימלה, וחג הפסח עמד בפתח. הפסקת התשלום קלעה, איפוא, את בתיה למצוקה גדולה.

לפיכך, ביום 29.4.01 הגיעה בתיה אל סניף המל"ל בפתח תקווה על מנת לנסות להסיר את רוע הגזירה ולהביא לתשלום הגימלה. עימה הגיע לסניף גם בנה הצעיר אוראל, שהיה אז כבן שלוש וחצי שנים.

בהגיעה לסניף פנתה בתיה לעובדת המל"ל הגב' תקווה סרוסי וכן למנהלת הסניף, כשהיא דורשת במפגיע את תשלום הגימלה לאלתר. העובדות הסבירו לה כי עליה להתאזר בסבלנות למשך כשבוע שבועיים נוספים עד קבלת תשובה. שוכנעתי, כי למשמע תשובה זו יצאה בתיה מכליה וחוללה מהומה, כשהיא מרימה קולה, מגדפת את העובדות, מניפה ידיה, בועטת בדלת ומסרבת לצאת את חדרה של הגב' סרוסי אלא אם ישולמו לה הכספים. התנהגות זו עולה מתוכנו של כתב אישום שהוגש נגד בתיה בגין האירוע, בפרט עבירות של מהומה ועלבון במקום ציבורי בהן הורשעה לפי הודייתה, וכן היא עולה מעדויות השוטרים (ראה למשל עדות שחר: "זוכר את ההתנהגות האגרסיבית שהתבטאה כמו שציינתי בהנפת ידיים והרמת קול"). ראיה להתנהגות תוקפנית כמתואר עולה למעשה גם מדברי בתיה עצמה. כך, בתצהירה ציינה: "כשהופניתי למנהלת הביטוח הלאומי ... כבר הייתי כעוסה ועצבנית, וקולי שהוא עבה במיוחד נשמע כמו צעקות", ובעדותה ענתה: "ש. : את בטוחה שבשום שלב לא הרמת את הקול, לא בעטת בדלת? לא סירבת לצאת ואמרת אותי תוציאו על אלונקה? ת. : כשהם לא הקשיבו לי אז מתוך מצוקה אז זעקתי שיעזרו לי"); וכן: "אמרתי אני לא יוצאת מהחדר עד שלא תטפלי בתביעה שלי" (עמ' 7 לפרוטוקול); וכן, בהודעתה במשטרה (נספח ב' לכתב ההגנה): "דפקתי בדלת כי היא אמרה שהיא לא רוצה לטפל בי. דפקתי בדלת ובעטתי בה", וכן: "המאבטח ירד ואני נשארתי עם הילד נסערת, יכול להיות שמתוך סערת רגשות אני דפקתי בדלת תטפלי בי. יכול להיות" (עמ' 8 לפרוטוקול).

הגב סרוסי הזעיקה למקום את מאבטח הסניף, אשר ניסה לשכנע את בתיה להירגע ולעזוב את החדר ואת הבניין, אך בתיה מיאנה לעשות כן, למרות שהוזהרה כי תזומן המשטרה (עמ' 7 לפרוטוקול). על פי קריאת עובדי המל"ל, הגיעו למקום השוטרים שחר ואיריס. הגב' סרוסי הגישה נגד בתיה תלונה על העלבת עובד ציבור וגרימת נזק (ראה דו"ח הפעולה של שחר, נספח ת/3 לתצהיר התובעת). משך כשעתיים ניסו שחר, איריס והמאבטח המקומי להרגיע את בתיה ולשכנעה להסתפק בתשובה שקיבלה ולעזוב בשקט את המקום, אך היא סירבה, בהודיעה שוב ושוב כי לא תעזוב אלא על אלונקה. כעבור כשעתיים, הזעיק שחר למקום ניידת נוספת ובה השוטרים מאיר ואביבית (שאינה נתבעת בכתב התביעה). בעדותו הסביר כי מדובר בשוטרים מנוסים יותר ועל כן סבר כי יוכלו לסייע. שוטרים אלה ניסו אף הם לשכנע את בתיה לעזוב את המקום, ומאיר אף ערך בירור עם הגב' סרוסי לגבי האפשרות לסייע לבתיה בדרך כלשהי לאלתר, אך קיבל תשובה שלילית (ראה תצהיר שחר ועדות מאיר). בתיה עמדה בסירובה להתפנות, גם כאשר מאיר הודיע לה כי יאלצו לעצור אותה, כדבריה: "אני מצהירה כי סירבתי לעזוב את משרדי המל"ל עד שיתברר ויטופל ענייני". בשלב זה ניאותה בתיה להיכנס לבקשת השוטרים לחדר המטבחון, כאשר בנה נותר במסדרון עם השוטרת אביבית ואילו עימה למטבחון נכנסו מאיר, שחר ואיריס. הוכח כי במטבחון שבו השוטרים וביקשו מבתיה לצאת מהבניין אך היא שבה וסירבה, כדבריה: "מאיר גלולה פנה אלי אומר לי גברת את לא יוצאת? עניתי לו יכול להיות שעניתי לו על גופתי המתה, אתם תוציאו אותי על אלונקה, יכול להיות שכך אמרתי" (עדותה בעמ' 9 לפרוטוקול). מאיר הודיע איפוא לבתיה כי היא עצורה ודרש ממנה להתלוות אל השוטרים לתחנת המשטרה. גם הפעם מיאנה בתיה להישמע (ראה מוצג נת/10, וכן דברי בתיה בעדותה: "ש.: לפני שמאיר גלולה אמר לשחר שישימו לך אזיקים, הוא לא הודיע לך שאת עצורה כי את מסרבת לצאת? ת.: הוא אמר, אבל אמרתי אתם לא מבינים את המצוקה שלי, אין לי שום דבר נגדכם, יטפלו בי אני אצא, זה מה שביקשתי" (עמ' 10 לפרוטוקול)). משכך, ביקש מאיר משחר כי יוציא אזיקי ידיים. מששמעה בתיה על כוונת השוטרים לאזוק אותה, החלה להתנגד פיזית ולהשתולל, כעולה מעדויות כל השוטרים וכן מעדות בתיה עצמה: "ששמעתי אזיקים נכנסתי ללחץ, אז התחלתי להתנגד שישימו עלי אזיקים" (עמ' 9 לפרוטוקול, וכן ראה ס' 10 לתצהירה).

אין חולק, כי לאור התנגדותה של בתיה לאיזוק, התחולל בינה לבין השוטרים מאבק קצר, במסגרתו שלושתם יחד נדרשו לפעול כדי לרסנה. האופן בו נוהל מאבק זה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ומחלוקת זו היא העומדת בלב ההליך שלפני. בתיה טוענת, כי על מנת לאפשר את האיזוק, משכה איריס בכח בשערה לאחור בעוד מאיר חובט בפניה באגרופו, פוגע בפיה ובשיניה, מפילה לאחור מהכסא אל הרצפה וגורם לה לעלפון. השוטרים מכחישים מכל וכל גירסה זו, ובפרט הם מכחישים כי מאיר חבט בפניה של בתיה באגרוף. לדבריהם, בתיה היא שהשתוללה כשהיא צועקת, מניפה ידיה, רגליה וראשה לכל עבר ואף צונחת מכסאה אל הרצפה על מנת לחמוק מהאזיקים, ובמהלך פעולותיה אלה אף נשכה את מאיר בחוזקה בידו, נשיכה שהביאה את איריס לדחוף את ראשה לאחור בעוד מאיר מושך את ידו מפיה. לעניין זה מסרה בתיה עצמה בהודעתה למשטרה כי: "למאיר נהיה מין חור כזה ביד – הראה לי אמר לי תראי נשכת אותי" (ת/1 לתצהיר התובעת). לאחר מאבק קצר וכשבתיה שרועה על הרצפה, עלה בידי השוטרים לאזוק את ידיה בקידמת גופה. הם סייעו לה לשוב לישיבה על כסא והגישו לה מים. בתיה טוענת כי התיזו את המים על פניה כדי לטשטש סימני דם, ואילו השוטרים טוענים כי נתנו לה לשתות.

אין חולק, כי משנוכחה בתיה שהיא אזוקה, פרצה בבכי, התחננה כי תשוחרר מהאזיקים והבטיחה כי אם תשוחרר תפסיק להשתולל ותצא מהבניין בשקט. השוטרים נענו, שחררו את בתיה מהאזיקים והיא אכן יצאה מהמטבחון, אספה את בנה ועזבה את הבניין כשהיא מלווה בשוטרים. השוטרים מסרו לבתיה הזמנה להגיע מיידית לתחנת המשטרה לצורך חקירה (מוצג נת/6), ואין חולק, כי היא ובנה נסעו בניידת הנהוגה על ידי מאיר אל התחנה, שם נחקרה. בתיה טוענת, כי אולצה על ידי השוטרים לנסוע עם בנה בניידת לתחנה, למרות שביקשה לפנות קודם לבית החולים לקבלת טיפול רפואי, ואילו השוטרים טוענים כי היא שביקשה לנסוע בניידת בטענה כי אין לה כסף לאוטובוס והיא מתקשה ללכת.

בהגיעה לתחנה נחקרה בתיה בחשד של התפרעות במקום ציבורי, תקיפת שוטרת, גרימת נזק והעלבת עובד ציבור (נספח ב' לכתב ההגנה). בחקירתה תיארה את האירוע כדלקמן: "משטרה הגיעו למקום נתנו לי הזמנה אמרו לי גברת את מוזמנת לתחנת המשטרה אמרתי אני לא מוזמנת יש לי 5 ילדים בבית אני לא יוצאת מפה ... אמרו לי שלא יתנו לי דוח ושאני אלך לבימש אמרתי אתם חזקים על חלשים אני אמרתי לשוטר שאני התלווה אליהם ואחר שאני אקבל את הדוח ולאחר שסירבתי לבוא אמרו לי אם לא תבואי איתנו יעצור אותי... ואז מאיר השוטר אמר לי בואי איתנו לתחנה ותרגעי אבל אני לא יכולתי להרגע עד עכשיו אני לא רגועה אין לי חשק ללכת הביתה נכנסתי לאוטו ובאתי לפה". כשנשאלה מדוע כבלו אותה מסרה: "נכון אני לא רציתי לבוא איתם אני התנגדתי לכבילה כי לא דיברו עם המנהלת שלא יתנו לי כסף אני לא נשכתי את השוטר הוא נתן לי בוקס... כמו פרה השכיבו אותי על הרצפה שוטרת ושוטר מאיר ועוד שוטר אחד וירד לי דם מהשיניים מראה לי את השיניים שהן מתנדנדות שוטרים חזקים על אנשים חלשים עם מדים ומותר הכל... הוא נתן לי מכה בשיניים בוקס ואומר שאני נשכתי אותו והוא חושב שאני מטומטמת ואומר אני חושב שיש לך כלבת לא מתבייש מאיר שאלהים ישלם לו". בתיה הודתה שקיללה את השוטרים וכשהתבקשה להסביר את החבלה שיש לשוטר ביד מסרה: "הוא נתן לי מכה בשיניים ניסה להרגיע אותי התנגדתי לאזיקים אז נתן לי עם זה בשיניים, מדגימה לי, אני הרגשתי שאני מתעלפת וישר כבלו אותי וילדי מהתריסים רואה שאמא באזיקים מהאלימות הזאת...". היא אישרה כי הודיעה לשוטרים שלא תצא מהמקום אלא על אלונקה "כי אני בלי כסף לא יוצאת מפה...". בתיה נשאלה אם היא זקוקה לטיפול רפואי וענתה "כן אני זקוקה לשיניים שלי".

לתיק הוגשו דו"חות הפעולה שמולאו על ידי השוטרים בזמן אמת.

שחר רשם לגבי האירוע (נספח ת/3 לתצהיר התובעת) כדלקמן: "היא אמרה כי היא תצא מהביטוח הלאומי רק עם אלונקה והחלה ללכת לכיוון משרד המנהלת... זימנתי את ניידת 421 גלולה + אביבית לסיע לי... גלולה ביקש מהגברת לבוא לחדר האוכל כשהדלת של החדר היתה פתוחה ושוב אמר לה בנוכחותי כי עליה לעזוב את המקום...כי היא חייבת לעזוב את המקום אחרת נאלץ לעוצרה הנ"ל המשיכה לחזור על סירובה ומסרה כי לא תעזוב ולא מעניין אותה שום דבר באותו רגע הודיע לה גלולה כי היא עצורה סגרנו את דלת חדר האוכל... הוזהרה כי ניאלץ להשתמש בכח המשיכה לסרב. גלולה ביקש ממני להוציא כבלי ידיים לאחר שהתחילה להשתולל הוצאתי אזיקים כבלתי את ידה הימנית ואילו גלולה אחז בידה השמאלית בזמן שניסינו לכבול אותה ליד השמאלית הנ"ל נשכה את גלולה בידו ברגע זה איריס דחפה את ראשה לאחור על מנת שתעזוב את גלולה וכבלנו אותה בידה השניה והושבנו אותה על כסא והמשכנו לשוחח איתה...".

בדו"ח הפעולה שרשם מאיר (מוצג נת/12) נרשם: "היום בשעה 11:15 ראש משמרת שחר עתמי ביקש ממני להגיע לעזרתו והוברר משחר שהאישה שלידו בשם בתיה ענבי... שהשתוללה בביטוח הלאומי ובעטה בדלת וגרמה לנזק. דיברנו עם המנהלת שאמרה שהתיק שלה בבדיקה בעוד שבוע שבועיים תקבל תשובה הסברתי לאישה בחוץ את התשובה וביקשתי ממנה לצאת מהמקום (לציין שעם האישה היה בנה בן שלוש). היא אמרה שהיא לא יוצאת ולא מעניין אותה הסברתי לה שוב באם לא תצא אני יעצור אותה ונעביר את בנה לעובדת רווחה בעיריה והיא שוב סירבה לצאת ועוד הוזהרה באם לא תצא נעצור אותה ובסוף אמרתי לה שהיא עצורה הכנסתי אותה לחדר תה קפה של המקום סגרנו את הדלת ואמרתי לה שוב את עצורה ואז היא התחילה להישתולל ביקשתי משחר להוציא כבלים כדי שנכבול אותה כשניסינו לכבול אותה ביחד עם איריס פוזיילוב בתיה נשכה אותי ביד ימין ליד האצבע ירד לי דם מהיד לאחר שכבלנו אותה הושבנו אותה על כסא נתנו לה מים היא פרצה בבכי לבסוף ריחמנו עליה וראינו שהיא רגוע פתחתי לה את האזיקים הורדנו אותה למטה ומסרתי לה הזמנה לתחנה לחקירות היא ביקשה שאני יביא אותה לתחנה ברכב מפני שאין לה כסף למונית ובגלל המשקל שלה היא לא יכולה ללכת ברגל ואז הבאתי אותה לתחנה לחקירות יחד עם הבן שלה ואמרתי לה שאסור לנו והיא אמרה שזה בהסכמה שהבן שלה יבוא בניידת בסיום האירוע אני מרגיש בכאבים בגב תחתון מהמאבק לכבול אותה ולהרים אותה לכסא עדיין לא ניגשתי לקבל טיפול רפואי ..."

אין חולק, כי בתיה פנתה לראשונה לרופאת שיניים כשבוע אחרי האירוע, ורק כעבור שלושה שבועות הגיעה למרפאה לבדיקה וטיפול (נספח ב' לכתב התביעה). היא מסרה לרופאת השיניים ד"ר ברזילי על כאבי חניכיים באזור קדמי עליון עקב אגרוף שקיבלה בפה, והופנתה לבצע תצלום רטנגן. בתעודת רופא תיעדה ד"ר ברזילי את ממצאיה באותו שלב, כדלקמן: "בדיקה קלינית : שן 11 ניידת מאד גם לכיוון הוריזונטלי וגם ורטיקלי, דלקת חניכיים עם איבוד עצם מסיבי בחלק הפלטינלי שם השן. רגישות חזקה לכאב בזמן מגע. שן 21 – ניידת לכיוון הוריזונטלי מעט דלקת חניכיים ורגישות למגע (כאב). צילום רטנגן – שן 11 עברה אקסטרוזיה ונמצאת במכתשים בזוית (אלכסון). שן 21 – הרחבה של ה – pdl מסביב לכל השן. כל הנ"ל מצביעים על כך שהמטופלת עברה טראומה פיסית באזור" (נספח ד' לכתב התביעה). במסמך "חוות דעת" (נספח ב' לכתב התביעה) תיעדה ד"ר ברזילי: "בבדיקה שערכתי התברר כי הבעיה היא לא בחניכיים אלא בשיניים, עקב חבלה חמורה שאירעה באזור. ברגע שהסברתי לגב' ענבי שלא ניתן להציל את שתי השיניים ואין ברירה אלא לעקור אותן, מאחר והמכה שקיבלה היתה מאד חזקה והנזק בלתי הפיך, הנ"ל פרצה בבכי ולא הצלחתי להרגיעה. מאז המטופלת ענבי בתיה עברה טיפולים שכללו עקירת שתי שיניים הקדמיות, השחזת ארבע שיניים - שתיים מכל צד וכתרי חרסינה. במשך כל הטיפולים ניתן היה לראות שהמטופלת סובלת מאד ובוכה מאחר ואיבדה את שיניה. עלי לציין כי לא היו לגב' ענבי שום טיפולים שבוצעו בפה פרט לעקירות של שתי שיני בינה לפני שהגיעה למרפאתי".

ביום 21.5.01 הגישה בתיה תלונה כנגד השוטרים בגין תקיפה חבלנית (נספח ג' לכתב התביעה), לרבות פגיעה בשיניה, זאת לאחר שהעובדת הסוציאלית המליצה לה לעשות זאת. בהודעתה הפעם (נספח ב' לכתב ההגנה) מסרה כדלקמן: "בתאריך 29.4.01 הגעתי לביטוח הלאומי בפ"ת לשאול למה לא הכניסו לי כסף, הייתי עצבנית צעקתי דפקתי בדלת דפקתי אז הזמינו לי משטרה. הגיעו שוטרים, שלושה נכנסו לחדר והפרידו ביני לבין הילד שלי בן השלוש... חשבתי שהוא , שוטר בשם מאיר, רוצה לדבר אתי פתאום נכנסו לחדר עוד שני שוטרים אחת איריס רצו לשים עלי אזיקים התנגדתי אמרתי תעזבו אותי לא עשיתי שום דבר, אחת משכה אותי בשערות איריס ואחד מאיר נתן לי מכה אמר שאני נשכתי אותו ויש לי כלבת, ושמו עלי אזיקים ניסו לעלף אותי ושמו לי בוקס. בהתחלה לא הרגשתי מה עשה, השוטרת איריס הביאה לי מים לגמתי מים הרגשתי שתי שיניים שלי בפנים נדחפו פנימה, למאיר נהיה מין חור כזה ביד – הראה לי אמר לי תראי נשכת אותי. אמרתי לאיריס מה רגלים שלי בידיים שלך, אני אחרי ניתוח? איריס אמרה טוב לא תשתוללי. אחר כך הושיבו אותי בכסא כבולה, אזיקי לידים. הושיבו אותי בפינה ומאיר אמר לי שאני חיה על כספי מדינה שאני ילך לעבוד התחלנו להתווכח. אמרתי שאני לא אצא עם אזיקים מהביטוח. אני לא פושעת, לא הרבצתי לא נגעתי בתקווה סרוסי...הבטחתי לשוטרים שאני לא אשתולל והורידו לי את האזיקים ויצאתי בשקט...".

בעקבות תלונת בתיה נפתחה נגד השוטרים חקירה במח"ש, שבסיומה הוחלט שלא להעמידם לדין בשל חוסר ראיות מספיקות (נספח ת/29 לתצהיר התובעת).

כנגד בתיה הוגש בגין האירוע כתב אישום (ת.פ. 2524/02, נספח ת/21 לתצהיר התובעת) בעבירות של היזק בזדון, מהומה ועלבון במקום ציבורי ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. במסגרת עיסקת טיעון נמחק האישום בגין תקיפת שוטר, ובתיה הודתה בשתי העבירות האחרות (נספח ת/23 לתצהיר בתיה), הורשעה וחויבה לחתום על התחייבות שלא לחזור על עבירות אלה.

בשולי הדברים יצויין, כי לפי טענתה של בתיה, המל"ל חזר לשלם לה את הגימלה לאחר שערעור שהגישה לבית הדין לעבודה התקבל.

ביום 2.1.05 הגישה בתיה את כתב התביעה שלפני, בו עתרה לתשלום פיצוי בגין הנזק לשיניה ונזק נפשי וכלכלי אחר שנגרם לה, לטענתה, על ידי השוטרים. יצויין כי בכתב התביעה ציינה בתיה כי באירוע נגרם נזק גם לבנה אוראל, וכי היא שומרת על זכותה לתבוע נזק זה בהליך אחר. לכתב התביעה צירפה בתיה את מכתבה של רופאת השיניים ד"ר ברזילי, שלאחר מכן הוגש גם כחוות דעת מומחה.

הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו דחו את כל טענותיה של בתיה, ובפרט הכחישו מכל וכל את הטענה כי עשו שימוש מופרז בכח וכי מאיר חבט בפניה של בתיה באגרוף. לגירסתם, בתיה עצמה השתוללה וסירבה להשמע להוראותיהם, למרות שהשקיעו שעתיים בנסיונות שכנוע, אילצה אותם לעצור אותה ואף אילצה אותם לעשות שימוש בכח כדי לאזוק אותה. לטענתם, הכח בו השתמשו היה מינימלי וסביר. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי אין כל קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לשיניה של בתיה או נזקים אחרים שנטענו על ידה, לבין האירוע בסניף המל"ל.