עמרן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

זהו ערעור של מבוטח על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 22.9.11 שניתנה במסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה, לפי סעיף 122 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. בהחלטתה קבעה הועדה כי שיעור נכותו של המערער בגין מצב אחר דיסקטומיה בגובה L3-L4 וצלקת בעמוד שדרה עומד על 24%, מתוכם 5% בגין צלקת בהתאם לסעיף 75(1)(א-ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - ההחלטה). יש להטעים כי ההחלטה ניתנה לאחר שעניינו של המערער הושב לועדה בעקבות הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין (ב"ל (אזורי חי') 37994-01-11 (להלן – פסק הדין). בפסק הדין נדרשה הועדה לקבוע האם הצלקת מכאיבה או מכערת ולשקול את אחוזי הנכות המגיעים למערער לאור לשון פריט ליקוי 75(1), וככל שתגיע למסקנה כי יש להעניק אחוזי נכות בגין הצלקת שהם בוהים ממה שנתנה – לשקול את הפעלת תקנה 15.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין. המחלוקת נתגלעה לענין השאלה האם – כטענת המשיב – יש להשיב את הענין לועדה בהרכב שונה על מנת שתדון בענין הצלקת מבלי שהיא כבולה לממצאי הועדה דנן בענין הצלקת, או שמא – כטענת המערער – על בית הדין עצמו לקבוע את הנכות. המערער מתנגד לכך כי הענין יושב לועדה בהרכבה הנוכחי.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים באתי לכדי מסקנה כי יש להשיב את עניינו של המערער לועדה רפואית לעררים בהרכב שונה, על מנת שתדון מחדש בערר ככל שהוא מתיחס לשאלת הצלקת, וזאת מבלי שהועדה, בהרכבה החדש, תהיה כבולה לממצא כלשהו שקבעה הועדה כאן בנוגע לצלקת. משלא היתה מחלוקת כי הועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין, דרך המלך היא השבת הענין לועדה בהרכב שונה. השבת הענין לועדה בהרכב שונה משמעה כי ההחלטה דנן של הועדה – מבוטלת, וכי על הועדה בהרכבה החדש לדון בערר, שעניינו הצלקת, מחדש.

לא מצאתי כי יש מקום שבית הדין עצמו יקבע את הנכות בגין הצלקת. השאלה מהם מאפייני הצלקת במקרהו של המערער – היא שאלה רפואית מובהקת. אין מקום במקרה דנן שבית הדין יטול לעצמו סמכות המוקנית בחוק לועדה. בנוסף, אין לומר כי בפנינו ממצאים של הועדה אשר מובילים באופן מובהק למסקנה – אותה טוען המערער – כי יש לקבוע נכות לפי פריט ליקוי 75(1)(ב). כך, למשל, הועדה דנן לא קבעה ממצא פוזיטיבי כי הצלקת מכערת. היא קבעה כי אינה בולטת. כך, למשל, הועדה לא קבעה ממצא לפיו הצלקת מכאיבה. היא קבעה בענין זה כי אין סימני רטרקציה ואין סימני עקצוץ. בדיוק בשל היעדר קביעת ממצאי שכאלה ציין המשיב בדיון כי הועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין. גם מטעם זה – של היעדר ממצאים ברורים – אין כל מקום כי בית הדין יקבע את הנכות בעצמו. באשר לטענת המערער כי בישיבות קודמות של הועדה נקבעו ממצאים באשר לצלקת המאפשרים לבית הדין לקבוע את הנכות, הרי דין הטענה להדחות. מטענות המערער, לפיהן בהחלטות קודמות קבעה הועדה כי יש ממצא של צלקת עם סימני תפירה או צלקת קצת רגישה, אין להסיק קיומו של ממצא רפואי חד משמעי המאפשר לבית הדין לקבוע בעצמו נכות. כך, למשל, לא ברור האם "צלקת קצת רגישה" היא צלקת מכאיבה. כאמור, זהו ענין רפואי מובהק.

הערעור מתקבל באופן שעניינו של המערער יושב לועדה רפואית לעררים בהרכב שונה על מנת שתדון בערר ככל שזה מתיחס לשאלת הצלקת בלבד. בפני הועדה לא יעמדו החלקים בפרוטוקולים של ועדות רפואיות לעררים קודמות שדנו בערר בענין הצלקת וגם לא פסקי דין שניתנו בענין ערעורים שהוגשו על החלטות ועדות רפואיות לעררים כאמור בענין הצלקת. באשר לפסק דין זה, יעמוד בפני הועדה סעיף 5 זה בלבד.

המשיב ישא בהוצאות המערער בגין הליך זה בסך כולל של 3,000 ₪ אשר ישולמו לידי המערער תוך 30 ימים ממעת שיומצא פסק דין זה למשיב. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, זכות לבקש מבית הדין הארצי בירושלים רשות לערער על פסק הדין.  

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ב, 16 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: