עמרם נ' עטר ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך 10,590 ₪, שעניינה נזקי רכוש בתאונת דרכים. התובעת, הגב' אורלי עמרם, נסעה צפונה על כביש 40, בסמוך ליישוב נוה ימין, ופנתה שמאלה בצומת מרומזר, כשהנתבעת, הגב' טליה עטר, שנסעה דרומה על אותו כביש, פגעה בה.

עיקר המחלוקת הוא בשאלה, אם הגב' עמרם נסעה במופע אור ירוק, בעוד הגב' עטר חצתה את הצומת בלא להבחין במופע האור האדום שמולה, או שמא נכנסה הגב' עמרם לצומת במופע אור אדום, בעוד הגב' עטר היא שפעלה כדין, וניסתה לחצות את הצומת כשהאור הירוק מולה.

בדיון שבפני העידו שתי הנהגות, וכן בתה של הגב' עמרם, בת ה-14. אקדים ואומר, כי לא נתתי משקל רב לעדותה של הבת, הן בהיותה מקורבת לדברים, והן בהינתן כך שהניסיון מלמד שתשומת לבו של קטין, שאינו בעל רישיון נהיגה, לפרטים הנוגעים לנהיגה ולנסיבותיה, מוגבלת ביותר, חרף עדותה כי עקבה אחר נהיגת אמה.

עם זאת, איני נזקק לעדותה של הבת כדי לקבוע, שיש להעדיף את גרסת הגב' עמרם על זו של הגב' עטר, בשל היותה סדורה, עקבית וברורה, ובשל התהיות שהתעוררו למשמע עדותה של הגב' עטר, ובעיקר: העובדה שלדבריה הספיקה, בתוך הרף-העין הנדרש כדי לחלוף על פני מרחק קצר יחסית, להבחין בכך שהיא מורידה את מהירות נסיעתה מ-80 קמ"ש ל-70 קמ"ש (משום, כך לדבריה, שבצד שמאל של הכביש המהירות המותרת היא רק 70 קמ"ש), ומשם ל-65 קמ"ש, כשבמקביל היא רואה לפניה רמזור ירוק, הכל תוך כדי סטיה מהמסלול הימני של הכביש למסלול השמאלי, אולם לא הבחינה בכך שעומד רכב ברמזור מולה, ומתחיל לנסוע אל תוך הצומת, עד שלפתע היה רכב התובעת "בתוך הצומת". רמת אבחנה כנדרש מתיאורה-שלה אינה עולה בקנה אחד, בעיני, עם העדר ההבחנה בתנועה איטית יחסית של רכב היוצא לפניה שמאלה אל תוך מסלול נסיעתה.

לכך יש להוסיף את העובדה שהגב' עטר הודתה בעצמה, כי יתכן, כעדותה של הגב' עמרם, שמייד לאחר התאונה אמרה שיכול להיות שנסעה באור אדום (הגב' עמרם היתה נחרצת יותר, אולם אין צורך להכריע בדקויות אלה). שוב, מידת הבלבול המאפיינת תגובה כזו אינה עולה בקנה אחד עם מידת קור הרוח והזיכרון המדויק שמופגנים, לכאורה, בשחזורה את רגעי התקרבותה לצומת.

הרושם שנוצר הוא, שתיאור ההתקרבות לצומת מבוסס יותר על משאלת-לב מאשר על זכרון אמיתי, ומשכך, ובהינתן נטל השכנוע במשפט האזרחי, המסתפק בסבירות גבוהה יותר לטובת אחד הצדדים, הרי שאני מעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת. לא למותר לציין, כי חרף המשקל הנמוך שנתתי לעדות הבת, הרי שאף היא מוסיפה את שלה, ומחזקת את המסקנה אליה הגעתי.

עם זאת, דומה שגם לגרסת התובעת, יש לייחס לה רשלנות תורמת מסוימת לקרות התאונה, בכך שלא נמנעה מלהיכנס לצומת, שעה שעל פי גרסתה שועט לעברה רכב, שאין ודאות שיעצור לפני הרמזור. אני אומד את תרומתה של התובעת לקרות התאונה ב-15%.

הנתבעות אף חלוקות לגבי היקף הנזק. אין חולק כי רכב התובעת הוכרז אובדן מוחלט, וכי שוויו בהתבסס על המחירונים המקובלים (עקב השנתון המוקדם שלו, 1996, אין הוא מופיע במחירון), הוא 9,440 ₪ (לאחר ניכוי ערך שרידים); עם זאת, המומחה מטעם הנתבעות סבור, כי עקב מצבו התחזוקתי הירוד, שוויו הריאלי של הרכב נמוך יותר, ואינו עולה על 5,700 ₪ (לאחר ניכוי ערך שרידים). בחישובו, התבסס המומחה על עלות תיקון רכיבים שונים ברכב, אם היה נמכר. לא מצאתי מקום לקבל במלואה את עמדת המומחה מטעם הנתבעות, בשים לב לכך שמצב תחזוקתי ירוד הוא שכיח במכוניות משנתון זה, ואין יסוד לסבור כי רוכש רכב שכזה היה אכן מבקש להשקיע סכומים ניכרים בתיקון כל הרכיבים שמנה המומחה. לפיכך, ועל יסוד הנתונים שהוצגו בפני, והעדר התייחסות בחוות-דעת מומחה התובעת למשתנה זה בהערכת שווי הרכב, אני אומד את שוויו בסך 8,000 ₪ (לאחר ניכוי ערך שרידים).

לפיכך אני קובע, כי על שווי הרכב ושכ"ט השמאי, על הנתבעות לפצות את התובעת בשיעור 85%, דהיינו: 7,352 ₪, ועל אלה להוסיף סך של 360 ₪ עבור הוצאות התביעה ועוגמת הנפש, ובסך הכל תשלמנה הנתבעות לתובעת סך של 7,712 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום, י"ז סיון תשע"ב, 07 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: