עמרם נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.לפניי ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 27.7.2011, אשר קבעה כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר.

2.טענות הצדדים:

המערער:

הרופא המוסמך קבע כי המערער מסוגל לעבוד מ- 1.4.2011 כאשר הוא לא פירט מה עומד מאחורי דבריו. במקום המיועד לנימוקים לא צויין דבר. עוד נטען, כי כתב ידה של פקידת השיקום אינו ברור.

הוועדה לא יישמה אף לא הלכה אחת שנקבעה בהלכת מוהרה: גילו של המערער, השכלתו, יכולתו לחזור לעבודה קודמת, יכולת אינטלקטואלית ופיסית, כאשר אי התייחסות לנתונים הללו מהווה טעות משפטית והגם שהוועדה הייתה ערה לחלק ממגבלותיו של המערער – היא לא "תירגמה" מגבלות אילו לשפת אי הכושר.

במועד הדיון שנערך בפני כבוד הרשם ת. סילורה הפנה ב"כ המערער לסעיף 3 לחוות דעת הרופא המוסמך, שם נרשם "מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים, "פרט ונמק" ואין נימוקים כפי שאנו רואים. עוד ציין כי אינו מבין את הכתב הרשום ליד השורה בה נכתב מסוגל לעבודה מלאה. לסיכום דבריו הבהיר שמדובר במערער שסובל קשות מאוד ממצבו ולכן על בית הדין לדקדק בקוצו של יו"ד על מנת שירגיש שניתן לו יומו בבית הדין והצדק נעשה עמו.

לאור טיעונים אלה מתבקש בית הדין להחזיר את עניינו של המערער לוועדת אי כושר על מנת שתדון שוב במגבלותיו הרפואיות , הרקע האישי של המערער ותשקול שנית החלטתה.

המשיב:

לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה, העולה בקנה אחד עם החלטת פקידת השיקום מיום 26.4.11 ועם חוו"ד רופא מוסמך (פנימאי, ד"ר אלי) אשר מחלק את אי הכושר לשתי תקופות, כאשר בתקופה שמיום 1.12.10 עד 31.3.11 סבור כי המערער לא מסוגל לשום עבודה והחל מ- 1.4.11 קובע כי מסוגל לעבודה מלאה. הוועדה מתייחסת לגילו, למקצוע שלו, מודעת לנכות שלו ומציינת כי אובחן כמי שסובל מסרטן במעי הגס ועבר ניתוח. הוועדה מציינת כי היא רואה את המערער כמי שלא איבד את כושרו להשתכר ב- 50%, מציינת אילו עבודות המערער מסוגל לבצע לעניות דעתה, עבודות שהוועדה מדגישה שמתאימות לגילו ולמצבו הרפואי ואף מוסיפה כי החלטתה עומדת בדרישות הלכת מוערה.

באשר לטענת המערער ולכך שבחוות הדעת הרופא המוסמך לא צויין הנימוק לקביעה לפיה הוא כשיר לעבוד. חווה"ד של הרופא המוסמך לא עומדת לערעור, אלא ההחלטה של הוועדה עצמה. חווה"ד היא בגדר המלצה לוועדה והוועדה הסבירה עניינית מדוע היא סבורה שהמערער יכול לחזור לעבודתו.

בנסיבות מקרה זה הגיעה הועדה למסקנה אשר אינה מצדיקה התערבות ביה"ד. לפיכך יש לדחות את הערעור.

3.דיון והכרעה

לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. אפרט להלן את נימוקיי.

עפ"י סעיף 213 לחוק, החלטות הועדה ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאיה הרפואיים והמקצועיים של הוועדה, כל עוד היא ממלאת את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין-שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה ]ראו: עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)[.

נפסק, כי נקודת המוצא של הועדה לקביעת דרגת אי הכושר, אמורה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית או הועדה מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של המבוטח. הנסיבות האישיות הינן למשל ביכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ראה עב"ל ׁׁ327/03 מוהרה נ' המוסד; ניתן ביום 15.4.04).

בענייננו, כל טענות המערער מופנות נגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. עפ"י ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה, והוא אינו קובע את דרגת אי הכושר של הנפגע מאחר שזהו תפקידה של הועדה.

בטרם אפרט בהרחבה את קביעתי אביא למען שלמות התמונה את החלטת הוועדה במלואה:

"מדובר במערער רווק בן 56 שעבד עד שנת 2004 כנגר שכיר ואז הפסיק לעבוד עקב בקע מפשעתי דו צדדי ומאז אינו עובד. בחודש דצמבר 2010 אובחן כסובל מסרטן המעי הגס ועבר ניתוח והוכר כמי שאיבד את כושרו להשתכר לתקופה מסויימת ולאחר מכן נקבע שלא איבד 50% מכושרו להשתכר. המערער אינו מקבל טיפול כימוטרפי – לדבריו הפסיק על דעתו. נמצא מידי פעם בבדיקות ומעקבים רפואיים שונים. הוועדה קובעת כי יש לראותו כמי שלא איבד 50% מכושרו להשתכר ודוחה את הערר.

לדעת הוועדה מסוגל המערער לעבוד במגוון רחב של עבודות פשוטות שאינן דורשות הכשרה או השכלה וזאת בהתאם לגילו ולמצבו הרפואי, עבודות בתעשיה קלה, בין בעבודות ייצור ובין בעבודות אריזה וללא צורך בהרמת משאות כבדים תואמים את מצבו לפי הלכת מוהרה."