עמראין(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

זהו ערר על החלטתו של בית משפט קמא (כב' סגן הנשיאה ש' פיינברג) מיום 12.1.11, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליך המשפטי נגדו. יצוין כי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, בשל חשש להימלטות מן הדין (ראה סעיף 4 לערר), והמחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלת האפשרות של חלופת מעצר.

כתב האישום שהוגש נגד העורר וכנגד נאשם נוסף, מייחס לשניים שלוש עבירות: גניבה בנסיבות מיוחדות (בקר) – עבירה לפי סעיף 384א לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); הפרעה לשוטר – עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; שהות בלתי חוקית – עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התש"יב – 1952. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 3.1.11 קבעו המשיב, הנאשם הנוסף, ואדם שלישי (שנמלט במהלך האירוע, ועל כן לא הועמד לדין) להיפגש באזור מחסום גבע עם אדם רביעי, שהיה שוטר סמוי. השלושה עלו לרכבו של השוטר הסמוי, והורו לו לנסוע לשטח ישראל, ומשם כיוונו אותו לאזור המושבים הסמוכים לגן יבנה. כאשר הגיעו למחוז חפצם, ירדו מהרכב ורצו לכיוון חוות הבאפלו במושב בצרון. השלושה גנבו עגלים ובאפלו מן החווה, התקשרו לשוטר הסמוי וביקשו ממנו לשלוח אליהם משאית לנקודת מפגש מוסכמת, המרוחקת מאות מטרים מהחווה. משהגיעה המשאית, העמיסו עליה השלושה את העגלים והבאפלו. השווי הכולל של העגלים והבאפלו שנגנבו מגיע, על פי כתב האישום, לכ-40,000₪. כמתואר בכתב האישום, עם הגעת המשטרה למקום, התנגדו הנאשמים למעצר ונאבקו בשוטרים בכוח. האירוע האמור התרחש כאשר למשיב ולנאשם הנוסף לא היו היתרי כניסה לישראל.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט קמא בקשה להורות על מעצרו של העורר והנאשם הנוסף עד תום ההליכים. זאת, כך נטען בבקשה, לנוכח קיומה של עילת מעצר של מסוכנות. עוד נטען כי מדובר בעבירה חמורה, וכי יש חשש כי המשיב והנאשם הנוסף ינסו להימלט מן הדין, וזאת, בין היתר, נוכח התנגדותם האלימה למעצרם.

בדיון שנערך לפני בית משפט קמא, הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בא כוחו של העורר טען כי מקרה זה הוא "חריג בנסיבותיו" שכן המשטרה תכננה את האירוע מראש, ואיפשרה לאדם השלישי, אשר היה שותף עיקרי בתכנון וביצוע העבירה, להימלט. עוד נטען בהקשר זה כי מדובר ב"מעשה קנוניה כדי להפ[ל]יל אנשים" (עמ' 4 שורות 10-11 לפרוטוקול הדיון מיום 12.1.11). לטענת בא כוח העורר, העורר עצמו חשש להיכנס לשטח ישראל והאדם השלישי שכנעו בדברים תוך שטען שהוא נזקק לעזרתו, ורק לאחר שהגיעו לזירת האירוע הוא הבין "שכנראה הם הסתבכו בדבר שהם לא חיפשו" (עמ' 2 שורה 26 לפרוטוקול הדיון מיום 12.1.11). עוד טען בא כוח העורר כי במספר מקרים קבע בית המשפט כי נאשמים ישוחררו לחלופת מעצר כאשר מדובר בעבירות של שהות בלתי חוקית בישראל המצטרפות לעבירות רכוש שאינן חמורות, כבמקרה זה.

במעמד הדיון בבית משפט קמא, הציע העורר כי ישהה בחלופת מעצר אצל קרובי משפחתו המתגוררים בכפרו, שאינם בעלי עבר פלילי ויש ברשותם היתרי כניסה לישראל. לחלופין הציע העורר כי ישהה בחלופת מעצר אצל גיסו, אזרח ישראלי המתגורר בעיר לוד. העורר הוסיף, כי הוא מתגורר בשטח הנתון לשליטת ישראל, וכי צה"ל ומשטרת חברון מבקרים בכפרו מדי יום ביומו, ומכאן, לדבריו, כי אין חשש שיימלט. כמו כן ציין העורר כי הוא מוכן להפקיד סכום כסף גבוה להבטחת התייצבותו לדין. באת כוח המשיבה, מנגד, התנגדה לשחרורו של העורר והנאשם הנוסף לחלופת מעצר, משום שהעבירות הינן חמורות ומלמדות על מסוכנות, ומשום שלא ניתן להבטיח כי העורר והנאשם הנוסף לא יבצעו עבירות רכוש נוספות בשטח ישראל.

בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי בנסיבות הענין קמות עילות מעצר של חשש לשלום הציבור ולרכושו, ושל חשש להימלטות מן הדין. בית המשפט קבע עוד כי הצטברותן של שתי העילות הללו מחייבת את מעצרם של העורר ושל הנאשם הנוסף. בית המשפט לא קיבל את חלופות המעצר שהוצעו, תוך שקבע כי "קיים קושי רב בקבלת החלופה, במיוחד נוכח היותם של המשיבים תושבי האזור והקושי הכרוך בכך במעקב אחרי מעשיהם ואחרי הפיקוח אשר מוצע".

בערר שלפני טען העורר, כי בית משפט קמא סירב לבחון לגופה את האפשרות של חלופת מעצר, וזאת למרות שחלופת המעצר המוצעת עשויה להפיג את החשש למסוכנות ואת החשש להימלטות מן הדין (סעיף 5 לערר). בהקשר זה טען העורר כי בית המשפט "לא הסכים שיוצגו בפניו הערבים ולא הסכים לשמעם" (סעיף 11 לערר), וכי בית המשפט התעלם מן הפסיקה שהציג בשלושה מקרים אחרים, אשר בהם הורו בתי המשפט על שחרורם של נאשמים תושבי השטחים לחלופות מעצר. עוד טען העורר כי טעה בית משפט קמא בכך שלא התייחס "לנסיבות המיוחדות של האירוע", ובפרט לכך שלטענתו השוטרים והמודיע המשטרתי "הדיחו אותו לעבור את העבירות" וכי הוא עצמו לא חשד שמדובר באירוע פלילי עד שהגיעו לחווה. לבסוף טען העורר כי אין לו כל עבר פלילי וכי "זו הסתבכותו הראשונה" (סעיף 13 לערר). בדיון שהתקיים לפניי ביום 19.1.11 חזרו באי כוח הצדדים על טענותיהם, תוך שהזכירו פסקי דין התומכים בהן, כל אחד על פי שיטתו.

לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי לערר, כמו גם בפסיקה שהוגשה לעיוני, ושקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כאמור, העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר, והערר נסוב על השאלה האם יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. נתמקד, אפוא, בשאלה זו.

הדין וההלכה הפסוקה מורים כי בית המשפט מחויב לבחון האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר, אף כאשר מדובר בעורר שהינו תושב האזור, ובמידה והתשובה חיובית, להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996; כן ראו, בש"פ 2576/10 פקיה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (7.4.10) (להלן: "עניין פקיה"). ההלכה הפסוקה קבעה כי שהייה בלתי חוקית בישראל של תושב האזור מקימה עילת מעצר של חשש להימלטות מן הדין, אולם אין בכך בכדי למנוע את שחרור הנאשם לחלופת מעצר (ראו, למשל, בש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (16.4.2006)).

שאלת שחרורם של תושבי האזור, הנאשמים בביצוע עבירות רכוש, לחלופת מעצר, נדונה רבות בבית המשפט העליון. בבש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 15.12.08; להלן: "ענין טאלאלקה"), סקר כב' השופט רובינשטיין את הפסיקה בשאלה זו, וקבע כי:

"דעת לנבון נקל, שכאשר המדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר. השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם – מהות ומיהות – אין מקום לשחרור לחלופה, או שמא ניתן להפיג את חשש ההימלטות במידה סבירה בחלופת מעצר בישראל, או אף בשחרור לשטח גופו בתוך הפקדה וערבויות של ישראלים, היא תלוית נסיבות; אליה על בית המשפט להידרש בכל מקרה לגופו. איני סבור כשלעצמי, שחלופת מעצר בישראל במקרים המתאימים, גם אם לא יהיו רבים, היא בלתי אפשרית מכל וכל כאשר המדובר בתושב שטחים השוהה שלא כדין. אכן, על פניו נראה הדבר קשה כיוון שכביכול ניתנת "גושפנקא" לשהות הבלתי חוקית; אך מנגד מדובר בחלופת מעצר, כפי שציין השופט זועבי בפרשת עבידו. ואולם ברי כי לכך נדרשות נסיבות מיוחדות, כאמור בעניין עביד. יש רק להוסיף ולהטעים, כי במקרים כאלה על התיק העיקרי להיקבע בהקדם, כדי שהדיסוננס בנקודה זו לא יתמשך. במקרים שיהיו מעטים אף יותר, כמסתבר בגדרי השכל הישר, ניתן לשקול שחרור בהפקדה משמעותית גם לשטחי הרשות עצמם. השיקול של הימלטות מאימת הדין הוא כאמור אינהרנטי למקרים אלה, אך יתכנו כמובן גם עילות נוספות, כגון מסוכנות. ברי גם, כי הבחינה צריכה להיות דקדקנית, לרבות עבר קודם, האם האישום כולל שהיה בלתי חוקית בלבד או מעבר לה, וכיוצא באלה" (שם, בפסקה י' להחלטה).

הנה כי כן, השאלה האם ניתן להפיג את חשש ההימלטות מן הדין ואת חשש המסוכנות על ידי שחרור הנאשם לחלופת מעצר תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בענייננו, כתב האישום לא מייחס לעורר עבירה יחידה של שהות בלתי חוקית בישראל, אלא "נלווית" אליה עבירה נוספת של גניבה בנסיבות מיוחדות, כמתואר בכתב האישום. סוג העבירה המיוחסת לעורר גורמת נזק אדיר לציבור החקלאים ולציבור בכללותו, ומקימה חשש כי העורר ישוב לפגוע בשלום הציבור וברכושו. לטעמי, אין בחלופת המעצר שהציע העורר כדי להפיג מסוכנות זו, ואף אין בה כדי להפיג את החשש הכבד של הימלטות מן הדין. יצוין עם זאת, כי ההחלטה להשאיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים נגדו מחייבת את זירוז ההליכים במשפטו העיקרי (ראו למשל עניין פקיה, עניין טאלאלקה).

לנוכח כל האמור, דין הערר להידחות, וכך אני מורה.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"א, 21 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: