עמר נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 17.1.13.

התשתית העובדתית

2.המערער, יליד 1950, סובל ממספר ליקויים רפואיים, שבגינם נקבעו לו 83% אחוזי נכות צמיתה ע"י הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית). הועדה הרפואית לעררים (אי כושר), בהחלטה שניתנה ביום 12.11.07, קבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 74%. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה. ביום 14.1.09 ניתן פסק הדין בערעור (ב"ל 7323/07, כב' השופטת לאה גליקסמן). בסעיף 12 לפסק הדין נקבע כך:

"הוועדה לא התייחסה במפורט ובמנומק להשפעת ליקוייו של המערער על יכולתו לחזור לעבודה בה עבד בעבר, את יכולתו לרכוש מקצוע חדש, ולא התייחסה לנסיבותיו האישיות של המערער (גיל, השכלה, יכולת אינטלקטואלית ויכולת פיסית".

לפיכך, הורה בית הדין כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה, עם הוראות כדלקמן:

" עניינו מוחזר לוועדת אי כושר על מנת שתדון מחדש בדרגת אי הכושר של המערער, על יסוד השיקולים שנמנו בעניין מוהרה כמפורט בסעיף 10 לעיל. הוועדה תנמק את החלטתה. ... הוועדה תשקול אם היא מבקשת לקבל חוות דעת נוספת של פקידת השיקום..."

3.בעקבות פסק הדין, התכנסה הוועדה פעם נוספת, ביום 24.6.09. החלטת הוועדה, נסמכה, בין היתר, על חוות דעתה של מנהלת מחלקת השיקום, גב' בלהה שוורץ, מיום 1.6.09, ולפיה:

"...לסיכום אדם בן 59 עם מגבלות רפואיות ניכרות, עבד רוב השנים כעצמאי ואיננו רואה עצמו מסוגל לעבוד כלל.

עפ"י הערכתי לא נוכל לשלב את מר עמר בעבודה כלשהי, בשל המגבלות שציינתי לעיל.

לפיכך, אני ממליצה על אובדן כושר השתכרות מלא ולצמיתות".

בהסתמך על חוות הדעת, החליטה הוועדה להעלות את דרגת אי הכושר שנקבעה למערער לשיעור של 75%, וזאת החל מיום 1.6.09. וזו לשון ההחלטה:

" הוועדה עיינה בחוו"ד של עו"ס גב' שורץ בילהה מ- 1.6.09 וכן חזרה הוועדה ועיינה באיבחון הרפואי וראתה שלמעשה לא חל שינוי של ממש באחוזי הנכות וזאת החל משלהי שנת 2006. הוועדה עיינה בחוו"ד של עו"ס שהיא עדכנית וקובעת שנכון ליום הבדיקה לא ניתן לשלב את המערער בעבודה מפרנסת. עו"ס לא התייחסה מבראשית לתקופה שממנה יש להחיל קביעה זו.

בדיון קודם שבו נקבעה נכותו התפקודית של 74% מ- 4.12.06 בדרג I מצויין מפורשות כי ההחלטה התקבלה בהתחשב בחוו"ד רופא + עו"ס הווה אומר שלמרות שהוועדה לא ראתה את דו"ח עו"ס ההחלטה שהתקבלה בשעתו הסתמכה מפורשות על קביעת עו"ס. הקביעה הנוכחית של עו"ס היא מ- 1.6.09 ואין בה כל אזכור לגבי העבר. לפיכך מחליטה הוועדה שלגבי התקופה שקדמה ל- 1.6.09 הוועדה דוחה את הערר. הוועדה מקבלת את הערר מ- 1.6.09 ורואה אותו מתאריך זה ואילך כמי שאיבד 75% מכושרו להשתכר.

... המערער במשך השנים התנתק יותר ממסגרת העבודה ולכן קשה לו לחזור כיום למסגרת תעסוקתית".

4.אף על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה, בטענה שטעתה הוועדה בקביעה שמועד תחולת דרגת אי הכושר בשיעור 75% הינו מועד הבדיקה המחודשת בפני הוועדה בחודש יוני 2009, ושהיה על הוועדה לקבוע את מועד תחולת אי הכושר ליום 1.12.06, הוא המועד שבו נקבעה דרגת נכותו הרפואית הצמיתה של המערער. בפסק דין שניתן בערעור זה ביום 10.3.10 (ב"ל 4036/09, כב' השופטת אהובה עציון) נקבע כי:

"שתיקת" פקידת התביעות באשר למועד תחולת אי כושר 75% איננה צריכה להתפרש לרעת המערער. הערעור לוועדה לעררים הוגש על קביעת דרגת אי כושר לעררים הוגש של 74% מיום 4.12.06, ומכאן ברור שגם תאריך התחולה ולא רק דרגת אי הכושר עומד בבסיס הערעור שבו דנה הוועדה לאחר מתן פסק הדין.

לאור האמור לעיל, יוחזר עניינו של המערער לוועדה וזו תקבע את מועד תחולתו של אי הכושר בשיעור 75%: אם, לאור הערר וחוו"ד פקידת השיקום, דרגה זו היא החל מ- 4.12.06 (שזה מועד תחילת אי הכושר כפי שנקבע ע"י הוועדה בדיון הקודם) או שמא ממועד מאוחר יותר ואזי על הוועדה לנמק ולפרט מדוע לא תהא התחולה מיום 4.12.06 לאור האמור לעיל".

5.בעקבות פסק הדין, התכנסה ועדה לעררים נוספת, ביום 15.4.10, ולא מצאה לשנות מהחלטתה מיום 24.6.09. אף על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה (ב"ל 26206-05-12), בטענה שהוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין מיום 10.3.10. ביום 13.7.11 ניתן בערעור זה פסק דין בהסכמה, שהשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתקיים את הוראות פסק הדין מיום 10.3.10. וזו לשון ההסכמה, לה ניתן תוקף של פסק דין:

"אני מקבל את המלצת ביה"ד ומוכן כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתקיים את החלטת כב' השופטת עציון מיום 10.3.10 ותסביר במפורט ובמנומק מדוע לאור חווה"ד של פקידת השיקום אין להעניק למערער דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מיום 4.12.06. תשומת לב הוועדה כי פסה"ד של כב' השופטת עציון ניתן בערעור של החלטת הוועדה מיום 21.11.07, אשר התייחסה לנכותו של המערער מיום 4.12.06"