עמר"מ 10686-09-16 עיריית תל-אביב נ' אילן

לפני ערעור מטעם עיריית תל אביב-יפו (להלן: המערערת או העיריה) על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (תיק משמעת 32/11), שניתנה ביום 28.7.16.

רקע

1. מר יוסי אילן (להלן: המשיב או מר אילן) הועסק כמציל באגף החופים של העירייה. בשנת 2011 הוגשה נגדו תובענה משמעתית (32/11) לבית הדין המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: בית הדין או בית הדין המשמעתי). היא כללה שישה אישומים, שהתרחשו, לכאורה, בשנת 2009 (כולם בחודש מאי 2009 ליתר דיוק). על פי התובענה, המשיב סירב תחילה לצאת לאירוע הצלה, ולאחר מכן, כשיצא, משה מן המים שני טובעים ולא את השלישי (אישום ראשון); לא ציית להוראות מנהל התחנה, שביקש שיפסיק לשוחח בטלפון (אישום שני); הורה להניף דגל אדום בסוכת המציל ולא דגל לבן, בניגוד להוראות מנהל התחנה (אישום שלישי); חשף ישבן מול מנהל התחנה (אישום רביעי); לקח את יומן התחנה ללא רשות (אישום חמישי); והתעלם מאירוע טביעה של זוג תיירים (אישום שישי). כפי שניתן להתרשם, בבסיס התובענה המשמעתית עמדו תלונותיו של מנהל התחנה (להלן: המתלונן).

2. התובענה המשמעתית התבררה. התקיימו ארבעה מועדי הוכחות, בהם נשמעו עדים מטעם המערערת. בדיון האחרון (שהתקיים ביום 25.6.15, עמ' 129 לפרוטוקול הדיון ואילך (נספח 7 לתגובה לערעור)) העיד מציל בשם רביב תירם (להלן: מר תירם). עדותו התבררה כדרמטית. הוא ציין שמנהל התחנה, הוא המתלונן כזכור, "לקח אותי תחת ניהולו בתנאי שאעזור לו להפליל את יוסי אילן" (שם, שם), וזאת נוכח סכסוך בין המתלונן לבין אילן. נאמר לו במפורש שיפוטר אם לא יעיד באופן מפליל כמבוקש. הוסיף מר תירם וציין כי הוא ניגש לתובע העירוני (עו"ד מלו) וביקש ממנו שלא להעיד, תוך שהוא מציג בפניו את התמונה המלאה. לדבריו, עו"ד מלו איים וצעק עליו שאם יחזור בו הוא יהיה חשוף לעונשים המוטלים על מי שמעידים עדות שקר (שם, בעמ' 130). לאחר שמר תירם עמד על דעתו, עו"ד מלו "זרק אותו מהחדר" והתעקש שיבוא להעיד.

לאור זאת, ולנוכח התפתחויות דיוניות קודמות שאעמוד עליהן בהמשך, הציע בית הדין למערערת לשקול את המשך מהלכיה בתיק (עמ' 132 לפרוטוקול). ביום 22.7.15 הודיע ב"כ המאשימה בהליך המשמעתי (עו"ד מלו) כי לאור עדותו של מר תירם, היא החליטה לחזור בה מהתובענה, והוא ביקש שזו תימחק ללא צו להוצאות.

נוכח זאת, בית הדין זיכה את המשיב מכל אשמה.

החלטת בית הדין המשמעתי מושא הערעור

3. המשיב הגיש לבית הדין בקשה כי ייפסקו לו הוצאות לדוגמא בשל הדרך שבה ניהלה המערערת את ההליך המשמעתי נגדו.

בית הדין ציין שבסמכותו, על פי חוק, לפסוק הוצאות לטובת נאשם אם מצא שלא היה יסוד להגשת התובענה. עוד ציין שבפסיקת בית המשפט העליון הוכרה סמכותו לפסוק הוצאות גם בנסיבות מתאימות אחרות, ובהן במקרה שבו ניהול ההליך היה כרוך בפגיעה משמעותית ובלתי מוצדקת בנאשם (עמ' 2 להחלטה). הוסיף בית הדין וקבע (עמ' 3 להחלטה):

עדותו של העד רביב תירם הייתה שיאו של שלב עדויות התביעה שבמהלכו התרשמנו שההליך, שהוגש בשיהוי ניכר, לאחר שכבר הוחלט שלא לנקוט בהליכים משמעתיים בגין האירועים שנכללו בו, הוגש מטעמים לא ענייניים ובהמשך לחקירה לא ממצה ולא שלמה ואף מרושלת, ושאין בראיות המאשימה כדי להביא להרשעת הנאשם.

התרשמנו מהעדויות של עדי התביעה ומהחומר שהוצג לנו[,] כמו גם מהעובדה שהתובענה הוגשה כשנתיים לאחר שהאירועים שמוזכרים בה אירעו[,] והוחלט שלא לנקוט בגינם בהליכים משמעתיים[,] שלא חומרת הדברים והמחשבה שאכן מדובר בעברות משמעת הן אלו שעמדו לנגד עיניה של המאשימה כאשר הוחלט על הגשת התובענה, אלא סיבות אחרות שנראה לנו שקשורות להליכים משפטיים שהנאשם נקט כנגד המאשימה[,] ולעניין שעלה בתקופת הגשת התובענה[,] והניע את המאשימה להגיש את התובענה תוך שימוש בסכסוך האישי הקשה שבין הנאשם והמתלונן ומחזור אירועים שאירעו כשנתיים קודם לכן בין הנאשם והמתלונן[,] עת שהנאשם עבד כמציל בתחנת ההצלה שניהל המתלונן, אירועים שנבחנו בסמוך למועד בו אירעו והוחלט שלא לנקוט בגינם בהליכים משמעתיים. כן התרשמנו שהמאשימה ביקשה לנקוט בהליך משמעתי בכל מקרה ולצורך כך בוצע הליך חקירה לא ממצה ושלא ננקטו בו אמצעי זהירות מספקים כדי לוודא שעדותו של העד המרכזי לא ניתנה מתוך פחד.

הוסיף בית הדין ועמד על כך (שם) שהוא הציע למאשימה מספר פעמים לשקול את עמדתה ביחס לניהול ההליך, ובכל זאת היא החליטה להמשיך בהליכים.

על רקע כל אלה החליט (ביום 28.7.16) בית הדין כי המערערת תשלם למשיב את הוצאותיו בסך 5,000 ₪ "שנאלץ לממן את הגנתו כנגד התובענה שהוגשה ונוהלה נגדו ללא הצדקה" (עמ' 4 להחלטה).

4. החלטה זו היא העומדת בבסיס הערעור הנוכחי.

תמצית טענות הצדדים

5. הצדדים הרחיבו בטענותיהם, ואביאם כאן אך בתמצית.

6. המערערת טוענת שקשת המקרים, שבהם ניתן לפסוק הוצאות בהליכים משמעתיים היא צרה, ושפסיקתן, בנסיבות המקרה הנוכחי, חרגה מגבולותיה.

כך, על פי החוק, ניתן לפסוק הוצאות אם לא היה יסוד להאשמה. השאלה אם היה יסוד כזה אם לאו אינה נבחנת בדיעבד, בהתאם לתוצאות ההליך, אלא על בסיס התשתית הראייתית שהייתה קיימת עת הוחלט על הגשת כתב האישום המשמעתי. בענייננו, ממשיכה המערערת וטוענת, היה גם היה בסיס לנקוט בהליכים כאלה. המתלונן נגד המשיב העלה חשד לקיומם של 12 אירועים משמעתיים. המערערת החליטה להגיש אישום משמעתי רק בגין שישה, שלגביהם הייתה מצויה בחומר החקירה לפחות עדות אחת נוספת מלבד זו של המתלונן. בנוסף, ביחס לחלק מהאישומים, המשיב לא הכחיש את עצם קיומם של האירועים, אלא נתן להם פרשנות שונה. בנסיבות אלה ראוי היה לאפשר לבית הדין המשמעתי להכריע במחלוקת. על רקע זה, טוענת המערערת, בית הדין המשמעתי נתפס לכלל טעות כשבחן את הדברים בדיעבד, בהתאם לתוצאה.