עמר ואח' נ' שמיר

פסק דין

1.בפני תביעה לסילוק יד ופינוי מדירה שבבעלות התובעים, שאימו המנוחה של הנתבע היתה דיירת מוגנת בה ולסעד כספי לדמי שמוש ראויים , לתקופה של 6 חודשים .

טענות הצדדים:

2.התובעים טוענים כי הם נאמני ההקדש הרשום בבית הדין הרבני בירושלים (להלן – "ההקדש") וכי הנכס המצוי ברח' דוד ילין 9 בירושלים (להלן-"הנכס") הידוע גם כחלקה 103 בגוש 30066 הוא מנכסי ההקדש ומנוהל על ידם. בנכס, מצויה דירה בת שני חדרים (להלן-"הדירה") אשר אמו המנוחה של הנתבע (להלן-"המנוחה", "הדיירת") היתה דיירת מוגנת בה והתגוררה בה מכוח הסכם שכירות עם הבעלים הקודם של הדירה (נספח ת/2 לכתב התביעה, להלן-"ההסכם") . האם, התגוררה בדירה בגפה עד מועד פטירתה בחודש אוגוסט 2010 או בסמוך לכך.

3.לטענת התובעים, הנתבע לא התגורר בדירה בתקופה של שישה חודשים עובר לפטירת אמו ופלש אליה עם פטירתה. משכך, לא קנה לו הנתבע מעמד של דייר מוגן בדירה מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ועליו לסלק את ידו מהדירה ולהחזירה לידיהם.

על הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 3,000 ₪ לחודש לתקופה של שישה חודשים החל מחלוף חודש ממועד פטירת המנוחה. זאת הואיל והם הירשו לנתבע לגור בדירה במשך 30 ימים מיום הפטירה ובגין אותה תקופה, אינם דורשים דמי שכירות ממנו.

התובעים בקשו שתינתן להם רשות לפצול סעדים על מנת להגיש תביעה כספית לדמי שכירות עד מועד פינוי הדירה ובגין נזקי הדירה ככל שיתגלו עם מסירתה לידיהם.

4. הנתבע טען להיעדר יריבות עם התובעים. התובעים אינם חתומים על הסכם השכירות ובנסח לא נירשמה הבעלות של ההקדש בדירה (נספח ת/1 לכתב התביעה) כי אם נירשמה הערת אזהרה בלבד לגבי ההקדש על פי צו בית משפט, מה שלא מקנה להקדש זכות כבעלים (סעיף 3לכתב ההגנה).

לגוף התביעה טען הנתבע כי התגורר בדירה בילדותו וחזר והתגורר בה דרך קבע לאחר שנפרד מאשתו , החל מחודש ספטמבר 2009 ואילך (סעיף 4.א. לכתב ההגנה). לדבריו, הוא התגורר בדירה גם בשנה שקדמה לספטמבר 09' אך לאור ניסיונותיו להביא לשלום בית הוא התגורר בדירה עם אימו לסירוגין. שכן, באותה תקופה הוא לן מס' לילות בשבוע בדירת המשפחה בקריית אונו (להלן-"דירת המשפחה") עם אשתו וילדיו. לאור מגוריו ברציפות בדירה החל מחודש ספטמבר 2009 ואילך (סעיפים 4 ה. ו-ו. ו-6.ד. לכתב ההגנה) ובהיעדר דירה אחרת למגוריו, הוא הפך להיות דייר מוגן בדירה ממועד פטירתה של אימו ביום 22.7.10 מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר (סעיף 6. לכתב ההגנה).

הנתבע הוסיף וטען כי לבקשת אימו, שרצתה להבטיח את שהותו בדירה הוא פנה לב"כ התובעים לפני פטירת האם, על מנת להעביר את ההסכם על שמו למרות בריאותה הטובה של אימו , אך נידחה.

דיון ומסקנות:

המסגרת הנורמטיבית:

5.המחלוקת היא בעיקרה אם הנתבע הפך להיות דייר מוגן במושכר עם פטירת אימו המנוחה בסוף חודש יולי 2010 .

סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]התשל"ב-1972 (להלן-"החוק") קובע: "באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים ובאין ילדים- קרוביו האחרים , כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו , ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בהתאם לכך על מנת שקרובו של דייר , בעניינינו בנה של הדיירת, יזכה למעמד של דייר מוגן עליו למלא אחר שני תנאים מצטברים. האחד, מגוריו בדירה במשך שישה חודשים עובר לפטירת אימו והשני, כי בזמן פטירתה לא היתה לו דירה אחרת למגוריו (ע"א 1711/98 דוד שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'נסקי ז"ל [פורסם בנבו] 7.2.00).

6. חוק הגנת הדייר, נחקק כחוק סוציאלי לאור התכלית שעמדה בבסיסו להעניק הגנה לשוכר חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג לו קורת גג (ע"א 3295/94 פרמינגר נ. תור ואח', פ"ד נ (5) 118,111). סעיף 20 (ב) לחוק, בא להרחיב את מעגל הזכאים למעמד של דייר מוגן על מנת שקרוביו של דייר, לא ימצאו עצמם ללא קורת גג לאחר פטירתו (רע"א 264/85 אלון הברפלד נ' ברוך גנקין ואח' , פ"ד לט(2)442 ; ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון , פ"ד כה2) 717, 723-724).

בחלוף השנים ממועד בו תחילת החוק, מגמת הפסיקה היא לצמצם ולהגביל את תחולתו בהתאם להגנה החוקתית על קניינו של אדם שעוגנה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן לאור המציאות הכלכלית והחברתית שהשתנתה ברבות הימים (רע"א 90641/11 עוזי קיסלביץ נ. הנסי פרופרטיס לימיטד [פורסם בנבו] , סעיף יד. לפסק הדין של השופט א' רובינשטיין; רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי , פ"ד נג(3) 151, 166; רע"א 9360106 וינבך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים [ פורסם בנבו] ע"א 4133,4100/97 רינדר נ' ויזלטיר , פ"ד נב(4)580 ).

7.בהתאם לאמור בחנתי את המסכת העובדתית.

אין מחלוקת כי המנוחה היתה דיירת מוגנת מכוח הסכם שנחתם בינה ובין הבעלים הרשומים בדירה (נספח ת/2 לכתב התביעה) יצחק ובת שבע קוקיה בשם ילידהם הקטינים. בתצהירה של העדה ציפי תוסייה – כהן מטעם התובעים נאמר כי היא משמשת כמנהלת בחברת ניהול ואחזקות האחראית לניהול נכסי ההקדש, שרכש את הדירה המצויה בנכס המנוהל ע"י ההקדש (סעיפים 1-5 לתצהירה). הנתבע לא טען בכתב ההגנה כנגד היות התובעים נאמני ההקדש כי אם בשאלת זכותו של ההקדש בנכס. העדה צ' תוסיה- כהן לא נחקרה בשאלת רכישת הדירה ע"י ההקדש ובשאלת זכותם של התובעים כנאמני ההקדש ולא נסתרה טענתה, על ניהול הנכס והדירה באמצעותה, כמנהלת חברת האחזקות של הנכס מטעם ההקדש.

עיון בנסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין מלמד כי נירשמה בעלותם של נאמני ההקדש הרב שלמה עמר והרב אברהם אלמליח בחלקים בדירה ביום 22/11/06 ( על רישום בעלות ראו ברע"א 6140/96 חי אליהו נ' זבולון קורט ואח'[ פורסם בנבו] ). כמו כן, נרשמה הערת אזהרה על הנכס בשלמותו לטובת ההקדש ביום 22/11/06 על פי צו שניתן בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים.

8. סעיף 1 לחוק קובע כי בעל בית הוא : "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית , בין שהוא בעלו של הנכס ובין שאינו בעלו , לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור" (ראו ע"א 174/62 משה מורי נ' גבריאל מאירי, פ"ד טז(3)). בעניינינו כאמור, לא ניסתרה טענת התובעים בדבר רכישת הנכס והדירה בכללה ע"י ההקדש והוכח כי ההקדש נכנס בנעליו של הבעלים הקודם, בין אם כבעל בית ובין אם כמשכיר. שכן, המנוחה הכירה בהקדש כאחראי לדירה. פניותיה בנוגע לדירה ובדומה לה , פניותיו של הנתבע היו לעדה צ' תוסייה – כהן האחראית לניהול הנכס או לב"כ ההקדש (ראו קבלות לשכר דירה מההקדש נספח ת/2 לתצהירה של ציפי תוסיה - כהן ובחתימת העדה; פניותיו של הנתבע לב"כ ההקדש ולחברת האחזקות שניהלה את ההקדש נספחים ת/3 , ת/4 , ת/5 לתצהיר העדה וסעיפים 6-11 לתצהיר).