עמר ואח' נ' דנה ואח'

החלטה

1.המבקש עתר לחייב את המשיבים בערובה להוצאותיו.

2.המבקש הוא שהגיש תביעה נגד המשיבים בה ביקש כי ייקבע שהסכם אופציה (להלן: "ההסכם") שנעשה עם המשיב 1 לגבי נכס מקרקעין (להלן: "הנכס") מבוטל, וכי יש למחוק הערת אזהרה שרשם המשיב 2 לטובתו של המשיב 1. המשיבים הגיבו בתביעה שכנגד ובה עתרו להורות על אכיפת ההסכם.

3.המבקש טוען בבקשתו כי המשיב 1 מרצה עונש מאסר בכלא פדרלי בארצות הברית עקב הונאת משכנתאות, וכלל אינו מודע לתובענה שהוגשה מכוח יפוי כוח, וכי לא יהא בידיו לשלם את הוצאות המבקש בסופו של יום.

כן טוען המבקש כי המשיב 2 מצוי בהליך של כינוס נכסים, ולפיכך גם ממנו לא ניתן יהיה להיפרע ככל הנראה.

עוד נטען כי סיכויי המשיבים להצליח בתובענה אפסיים, שכן עד היום לא שילמו תמורה עבור הנכס.

4.המשיבים טענו כי דינו של המבקש כדין המשיב 1, שכן גם הוא תושב חוץ, וכי אם יש לחייב את המשיב 1 בערובה, אזי יש לחייב גם את המבקש בערובה. כן נטען כי המשיב 1 חתם על יפוי כוח נוטריוני למשיב 2, ומכוח יפוי כוח זה הוגשה התביעה גם מטעם המשיב 1.

עוד נטען לכך שאין למנוע את הזכות החוקתית של גישה לערכאות.

כן נטען לכך שסיכויי התביעה שכנגד טובים מסיכויי התביעה.

בנוסף נטען לחלופין כי ממילא, אם תידחה התביעה שכנגד ותתקבל התביעה וייקבע כי ההסכם מבוטל, יהא על המבקש להשיב למשיבים את הסכום שקיבל כמקדמה בסך 50,000$, וכן שווי ההשבחה שהושבחה על ידי המשיבים, ומסכום זה יוכל להיפרע את הוצאותיו, ככל שייפסקו לו.

נטען גם לחלופי חלופין כי ככל שייקבע כי המשיב 1 חייב בהפקדת ערובה, מוכן המשיב 2 ליתן התחייבות לשלם כל סכום הוצאות שיחוייב בו המשיב 1.

5.המבקש השיב לתגובה וטען, בין היתר, כי אין להשוות בין מצבו של המשיב 1 למצבו של המבקש, שכן למבקש יש נכס בשווי מיליוני שקלים בישראל. כן נטען כי אין להתייחס לאותה מקדמה בסך 50,000$, שכן לאחר מכן העביר המבקש למשיב 1 סכום של 75,000$, דהיינו המשיב 1 הוא זה שחייב לו 25,000$.

6.בענייננו חלות הוראות תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), הקובעות כך:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

הנטל להוכחת הצורך במתן ערובה חל במקרה של תובע פרטי, על הנתבע [ר' רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (פורסם בנבו, 13.7.08, להלן: "עניין נאות אואזיס")].

7.בע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846 (1993) פירט כב' השופט בך את הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה להוצאות:

"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות".

9.גם בעניין נאות אואזיס נקבע כי היותו של תובע פרטי במצב כלכלי קשה הינה בעלת פנים לכאן ולכאן בכל הקשור לחיוב בערובה להוצאות שכן:

"ככל שהתובע במצב כלכלי קשה יותר, כך יקשה על הנתבעים לגבות את הוצאותיהם, אם יזכו בדין בסופו של המשפט. משכך, קם צורך ממשי יותר לחייב תובע מסוג זה בהפקדת ערובה. מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלול לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה".

10.אל מול שני שיקולים סותרים אלה על בית המשפט לנסות ולמצוא, אפוא, שיקולים נוספים שיהא בהם כדי לסייע בידו בקבלת ההחלטה המתאימה לנסיבות המקרה.