עמר ואח' נ' גולן

פסק דין

בפני תביעה לפנוי מושכר.

1. בין אם התובעים לבין הנתבע נחתם ביום 19.3.08 הסכם לפיו השכירה אם התובעים לנתבע מושכר הכולל חנויות ודירת מגורים ברחוב יפו 89 בירושלים וזאת לתקופה שמיום 19.3.08 ועד ליום 1.3.2018.

ביום 4.12.11 נפטרה אם התובעים. בעקבות זאת הודיע הנתבע ביום 25.12.11 כי לנוכח הפטירה ומאחר וטרם הוצאו צווי ירושה הוא מפסיק לשלם את דמי השכירות ופותח חשבון נאמנות שאליו יופקדו דמי השכירות. הנתבע גם ביטל את ההמחאות הדחויות שנתן על חשבון דמי השכירות לחודשים ינואר, פברואר, מרץ 2012.

ביום 17.12.12 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה צו קיום צוואה לפיו נקבעו התובעים כיורשי כל זכויות המנוחה בבניין ובהתאם נרשמו התובעים כבעלי הזכויות ביום 27.12.12.

בעקבות דרישה שהופנתה לנתבע לאחר רישום התובעים כבעלי הזכויות לתשלום החוב בגין דמי השכירות עבור 13 חודש שעמד לטענת התובעים על סך 306,520 ₪, הפקיד הנתבע בחשבון התובעים סך של 129,521 ₪ בלבד. לטענת הנתבע הסכום שהופקד הינו לאחר הפחתה של 35% נכוי מס במקור הן עבור תקופת 13 החודש שלאחר פטירת המנוחה בדצמבר 2011 והן עבור השנה שקדמה לפטירתה. סכום ההפחתה האמור מסתכם ב-167,102 ש"ח (ר' סעיף 28 לתצהיר הנתבע).

גם בחודש פברואר 2013 הודיע הנתבע על הפקדת דמי השכירות תוך ניכוי מס במקור.

2. לטענת ב"כ התובעים עומדת לתובעים עילת פנוי בשל אי תשלום דמי השכירות.

לטענתם הנתבע קיזז מדמי השכירות 35% בגין ניכוי מס במקור ולא 15% למרות שבהתאם להוראות הסכם השכירות הנתבע אמור לשאת על חשבונו ב-20% משעור המס.

לטענת הנתבע המשכירה ולאחר פטירתה יורשיה הם שהפרו את ההסכם בכך שלא המציאו את אישור ניכוי המס במקור ומשלא עשו כן הנתבע לא היה חייב לשלם באותם 20% על פי ההסכם.

3. בהוראת סעיף 7ג להסכם שבין הצדדים נקבע כי "בנוסף ידאג השוכר לשלם את מס ההכנסה שיחול על המשכיר בגין קבלת דמי השכירות, בדרך של "ניכוי מס במקור" לפי אישור שימציא המשכיר לעניין ניכוי ושעור המס שהוא חייב בו, ובלבד שמס ההכנסה על "הדירה" לא יעלה על 10% ומס ההכנסה על החנויות לא יעלה על 20%. היה ושעור המס יעלה על הסכומים הנ"ל, ישא המשכיר בסכומי המס שיעלו על האמור לעיל".

אין מחלוקת כי המשכירה ולאחריה יורשיה לא המציאו לנתבע אישור לעניין ניכוי ושעור המס שהם חייבים בהם. עוד אין מחלוקת "כי אם היו דמי השכירות בגובה 3000 דולר והתובעת היתה ממציאה אישור על ניכוי מס במקור בשיעור של 25% היה צריך לשלם לתובעת 3000 דולר פחות 5% על ידי הנתבע והיתרה למס הכנסה על ידי השוכר" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 11.6.13, שורות 23-21). בנוסף, מוסכם על הצדדים כי לפחות ככל הנוגע לנכס העסקי היה על הנתבע לנכות 35% מס.

המחלוקת בעניין זה בין הצדדים מתמצית בשאלה האם רשאי היה הנתבע לנכות את מלוא סכום המס ששולם על ידו מדמי השכירות. לטענת הנתבע יש להשיב לכך בחיוב שכן המשכירה ולאחריה יורשיה הפרו את החובה המוטלת עליהם להמציא אישור וכיוון שכך למעשה גם לא נתגבש חיובו לשאת בחלק המס המוטל עליו בהתאם להוראת סעיף 7ג להסכם.

4. אין בידי לקבל טענה זו. הוראת סעיף 7ג להסכם מחייבת את הנתבע לא רק לשלם את מס ההכנסה שיחול על המשכיר בדרך של ניכוי מס במקור, אלא גם לשאת באותו חלק של המס שהינו עד 20% ככל הנוגע לחנויות ועד 10% ככל הנוגע ל"דירה" הנזכרת בהסכם. תלות ככל שקיימת לפי הוראות ההסכם בין חיובי המשכירה לחיובי הנתבע אינה בין המצאת אישור על ידי המשכירה לבין חלק המס שישא בו הנתבע, אלא לכל היותר בין המצאת האישור על ידי המשכירה לבין ניכוי המס במקור. ואולם, הנתבע לא ראה מניעה לנכוי המס במקור במלואו על אף היעדר האישור. סבורה אני איפוא כי היה על הנתבע לנכות, אף לשיטתו, לכל היותר 15% מתשלומי השכירות למשכירה ואולם הוא כאמור ניכה 35%. בכך הפר את החוזה.

יתר על כן. הניכוי אותו ביצע הנתבע לטענתו אינו מתייחס רק לתקופה שלאחר פטירתה של המנוחה אלא גם לשנה שקדמה לה. על פי סעיף 21 לתצהירו של הנתבע "במשך כל ימי חייה של המשכירה העברתי לה את מלוא דמי השכירות (הדגשה במקור – ש.ר.) במועד ומתוך הבנה שהמנוחה פטורה מתשלום מס הכנסה". לא ברור מדוע דווקא לאחר פטירתה של המשכירה, בד בבד עם ההודעה על הכוונה לפתוח חשבון נאמנות, החליט הנתבע לקזז מס בשעור 35% ככל הנוגע לשנה טרם פטירתה. יש בכך כדי להוסיף חומרה להפרה ככל הנוגע לאותה שנה.

5. לטענת התובעים גם לא הוכיח הנתבע כי אכן קיזז מס בשיעור 35% כנטען על ידו.

לתצהירו צירף הנתבע שני תדפיסים המלמדים על תשלום מס בשיעור הנטען על ידו. אכן צודק ב"כ התובעים בטענתו כי ממסמכים אלו לא עולה במובהק תשלום מס הקשור לדמי השכירות נשוא התביעה דווקא. עם זאת, לא ראיתי לנכון להכריע בנקודה זו שכן סבורה אני כי דין התביעה להתקבל גם בהנחה שהמס כנטען אכן שולם על ידי הנתבע.

6. טענה נוספת שמעלה ב"כ התובעים היא כי הנתבע לא היה רשאי לבטל את השיקים שניתנו על חשבון דמי השכירות וביטולם מהווה אף הוא הפרה של חוזה השכירות. עוד טוענים התובעים כי למעשה גם לא הפקיד הנתבע את הכספים בחשבון נאמנות ואף בכך הפר את החוזה.

לטענת הנתבע ביטול השיקים נעשה כדין שכן הוכח כי בהתאם להסדר בין הצדדים היה הנתבע מקבל את השיקים שניתנו על חשבון דמי השכירות כנגד תשלום במזומן. במקרה זה היה על הנתבע לפרוע את השיקים לאחר פטירת המנוחה. כיוון שכך הפקידם בחשבון נאמנות ואף לכך לא היה מחוייב שכן רשאי היה להחזיק את הכספים אצלו עד לקביעת זהות היורשים.

בין שרשאי היה הנתבע לבטל את השיקים שעתידים היו להיפרע לאחר פטירת המנוחה ובין שלא, התנהלותו של הנתבע ככל הנוגע להפקדת הכספים לאחר פטירתה של המנוחה נגועה בחוסר תום לב. לאחר פטירת המנוחה הודיע הנתבע לב"כ המשכירה כי הוא פותח חשבון נאמנות אליו יופקדו דמי השכירות השוטפים, לאחר קיזוז המס המתייחס לשנה הקודמת. מעדותו של הנתבע עולה כי החשבון שאמור היה לשמש חשבון נאמנות אינו חשבון שנפתח לשם כך, אלא מדובר בחשבון של בתו, שאף נמשכו ממנו במהלך השנה סכומי כסף, גם אם קטנים, בשל חיובי כרטיס אשראי של הבת (ר' עמ' 11, שורות 26-1). על פי תצהירו של התובע זמן קצר לאחר מכן פנה אל הנתבע ב"כ התובע, שייצג את המשכירה עד לפטירתה, וביקש כי הכספים יופקדו בחשבון נאמנות אותו הוא פותח לשם כך. על פי הגירסא שבתצהיר שלא נסתרה, לא זכתה פנייה זו לכל מענה (ר' סעיפים 27-26 לתצהיר).