עמל"ע 61522-12-14 נבו נ' ועדת האתיקה המחוזית ת"א

בפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.

בית הדין המשמעתי הארצי, דחה את ערעורו של המערער על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי על הכרעת הדין ומאידך קיבל את ערעור הלשכה על גזר דינו בכך שהעמיד את עונש ההשעיה על 15 חודש במקום 9 חודשים שנקבעו בבית הדין המשמעתי המחוזי.

בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בכך שקיבל לידיו מהמתלוננת פיקדון בסך 10,000 ₪ ולא הוציא קבלה בגינו. בנוסף, נקבע, כי המערער לא יידע את המתלוננת בכך שלא הופחת סכום העירבון וכי ערעורה נדחה. בנוסף, נקבע, כי המערער לא השיב למתלוננת את הפיקדון למרות שהערעור נדחה ורק לאחר שהמתלוננת גילתה כי הערעור נדחה, הוא השיב לה את הפיקדון. בית הדין קבע, כי בהעדר גרסה המסבירה את ההשבה באיחור, יש לראות את המערער כמי ששלח יד בפיקדון וכי השיבו רק לאחר גילוי שליחת היד. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בשליחת יד, באי הוצאת קבלה בגין הפיקדון וכפועל יוצא מכך, בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין.

כאמור, דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורו של המערער על הכרעת הדין וקיבל את ערעור ועדת האתיקה המחוזית לעניין העונש.

המערער טען, כי לא היה מקום להרשיעו והטיל את האחריות לדחיית ערעורה על המתלוננת. בנוסף, טען, כי למרות שהמתלוננת שכרה שירותיה של עורכת דין אחרת, היא לא חידשה את הליכי הערעור וכי הוא החזיר למתלוננת את סכום הפיקדון בסך 10,000 ₪. כמו כן, טען, כי אין לתת כל אמון בגרסתה של המתלוננת וכי לא היה מקום לאפשר למתלוננת להעיד פעם נוספת ולהגיש מסמכים נוספים לאחר שבית הדין המשמעתי המחוזי הורה על הגשת סיכומים.

בפתח הדיון בפניי, ביקש המערער לפסול את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי וזאת מאחר שנודע לו יום לפני הדיון בפני, כי אב בית הדין היה בעברו שופט, אשר עזב את כס השיפוט בשל התנהגות שאינה הולמת שופט. לטענתו, לאחר שאב בית הדין נמצא לא כשיר לשמש כשופט, לא היה מקום למנותו כדיין בבית הדין המשמעתי הארצי.

לא מצאתי ממש בטענה זו ולטעמי, לא היה מקום להעלותה כלל.

לגופו של עניין, פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי מבוסס על קביעות עובדתיות ומהימנות, וכידוע, בית המשפט שלערעור, אינו מתערב בקביעות כאלה. בית הדין בערכאה הראשונה קבע, כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של המתלוננת ובעדותה של עורכת דין דדה שהעידה שכל פניותיה למערער לקבלת תיק הערעור העלו חרס. בנוסף, קבע בית הדין (תוך שימוש במלים עדינות), כי גרסתו של המערער שכלל לא נמסר לו הפיקדון "התבררה כלא נכונה". לכך יש להוסיף, כי בית הדין המשמעתי המחוזי איפשר למתלוננת ובצדק להציג מסמכים שהתקבלו אצלה בשלב מאוחר יותר ומהם התברר, כי המערער השיב לה (באיחור) את הפיקדון (ת/3).

בצדק קבעו שני בתי הדין, כי השבת הפיקדון עומדת בסתירה מוחלטת לטענתו של המערער בתשובתו לקובלנה, כי לא קיבל כלל וכלל סך של 10,000 ₪. המערער עצמו נמנע מלמסור כל הגנה לעניין האישום לפיו לא הוציא כלל חשבונית בגין קבלת כספי הפיקדון שמסרה לו המתלוננת.

גם בעת הדיון בפניי, לא ידע המערער לומר כמה זמן החזיק ברשותו את סכום הפיקדון וברור כי עניין זה מחזק את המסקנה כי לא הוציא קבלה על סכום זה. אילו היה המערער מוציא קבלה, מן הסתם היה יודע כמה זמן החזיק את הפיקדון עד שנאות להחזירו למתלוננת, וזאת לאחר שבאת כוחה החדשה של המתלוננת גילתה כי הערעור נדחה.