עמל"ע 61486-03-15 אבני נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל מחוז תל אביב והמרכז

לפניי הודעת ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (עו"ד יעל פנקס – אב"ד), בתיק בד"א 86/13, מיום 23.3.15, בגדרה נדחתה בקשת המערער לעיכוב הליכי השעיה, ולחלופין דחיית ההשעיה לחודשיים בשל הגשת בקשתו לחנינה ומחיקת הרישום הפלילי בגין הרשעתו בת"פ 5538/09 (להלן: "התיק הפלילי").

המערער מלין בערעורו גם כנגד חוקיות ההליך שנוהל לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, מאחר שלטענתו המשיבה נקטה בהליכים משמעתיים עוד בטרם ניתן פסק הדין בתיק הפלילי. עוד טען, כי האפשרות שבקשתו לחנינה תתקבל, מובילה לביטול מעיקרו של ההליך לפי סעיף 75 לחוק.

רקע כללי

כנגד המערער הוגשה ביום 4.7.12 בקשה להטלת עונש (להלן: "הבקשה") לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין" ו/או "החוק"). הבקשה הוגשה בעקבות הרשעתו של המערער בפלילים בבית משפט השלום בתל אביב, במסגרת ת"פ 5538/09, אשר ייחס לו עבירות בשלוש פרשיות שונות: "פרשת נגר", "פרשת חולי" ו"פרשת לוי", ובכללן: עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; וכן שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין. עם זאת, המערער זוכה מחמת הספק מביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה במסגרת "פרשת לוי". העבירות נעברו כלפי מתלוננים אשר פנו למערער, בתוקף היותו עו"ד, לצורך ייצוג משפטי.

בית הדין המשמעתי המחוזי קיבל את בקשת המשיבה וגזר על המערער עונש של 8 שנות השעיה בפועל בגין שתי הפרשיות בהן הורשע (מתוך השלוש).

המערער ערער על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 86/13) והעלה טענות ביחס להרשעתו בשל סיכון כפול והגנה מן הצדק. ביום 17.10.14 קיבל בית הדין המשמעתי הארצי את הערעור באופן חלקי וקבע כי בכל הקשור לאישום השני, היינו – "פרשת חולי", נוכח קיומו של הליך משמעתי (לרבות הרשעה) אשר הותלה לצורך הגשת הבקשה כנגד המערער, יש לבטל את העונש שהוטל עליו בגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ולגזור את עונשו ביחס לאישום הראשון בלבד (פרשת נגר), כך שעונשו של המערער הופחת ל-5 שנות השעיה בפועל.

על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי הגיש המערער ערעור, אליו צורפה בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמל"ע 41627-10-14, בפני כב' סגן הנשיא מ' דרורי), אשר הפחית ביום 23.12.14 את עונשו של המערער מ-5 שנות השעיה בפועל ל-49 חודשים.

המשיבה עתרה לבית המשפט העליון בבקשה לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ביום 22.1.15 הסכים המערער למתן ארכה אך ביקש כי תינתן לו ארכה דומה להגשת הליך ערעורי על אותו פסק דין. ביום 27.1.15 הוגשה לבית המשפט העליון הודעה מטעם המשיבה, לפיה עוד ביום 30.12.14 הגיש המערער בקשת רשות ערעור קודמת על אותו פסק דין ממש של בית המשפט המחוזי, וכי בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופט א' רובינשטיין ביום 6.1.15 (בר"ש 8984/15). לא זו אף זו, המערער אף הגיש ביום 14.1.15, בגדר אותו הליך, בקשה לעיון חוזר ואף זו נדחתה על ידי כבוד השופט רובינשטיין ביום 18.1.15. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון (כבוד הרשם ג' לובינסקי), בבש"פ 430/15, מיום 9.2.15, נקבע כי התנהלותו של המערער, אשר עתר לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מבלי שטרח לציין שכבר הגיש בקשה כאמור לאותו בית משפט וכי בקשתו נדחתה – מהווה חוסר תום לב דיוני מובהק, שהרי לו היה המערער מיידע את בית המשפט על דבר הגשתה של בקשת רשות הערעור הקודמת, לא הייתה ניתנת לו ארכה להגשת הליך ערעורי נוסף, זאת מאחר שבעל דין אינו רשאי לערער פעמיים על אותה החלטה. בהינתן כל אלה, נדחתה בקשת המערער.

ביום 15.3.15 הוגשה לבית הדין המשמעתי הארצי בקשת המערער לעיכוב הליכי השעיה, ולחלופין - לדחיית ההשעיה למשך חודשיים, מאחר שהגיש בקשה לחנינה ומחיקת הרישום הפלילי. בתגובתה לבקשה, התנגדה המשיבה לעיכוב הביצוע, בין היתר, מחמת מעשה בית דין.

החלטת בית הדין המשמעתי הארצי מושא הערעור דנא