כהן נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב

בפניי ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (ח' קנת, עו"ד, אב"ד; ג' וקסמן, עו"ד, ס' דיא, עו"ד, חברים) בתיק בד"א 54/17 מיום 16.7.17. הערעור סב גם על פסק דין משלים של בית הדין הארצי, מיום 25.2.18 (להלן – פסק הדין המשלים).

1. בפסקי הדין האמורים, נדחה ערעור של המערער, עו"ד ברק כהן (להלן – המערער) על פסק דין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב. בית הדין הארצי קבע, כי המערער יהיה נתון בהשעיה זמנית, מכוח סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א–1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין), עד מתן הכרעת דין בתיק פלילי התלוי ועומד בעניינו בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 50883-12-16, להלן – ההליך הפלילי).

2. בהחלטה מיום 25.12.17 (להלן – ההחלטה) הוריתי על השבת ההליך לבית הדין הארצי לערעורים, על מנת שישלים את פסק דינו, על דרך של התייחסות מפורטת לטענות המערער בפניו בשאלת עוצמתן של הראיות לחובתו. בהמשך לכך, ניתן פסק הדין המשלים. הוגשו נימוקי ערעור משלימים, ועיקרי טיעון. התקיים דיון בטענות הצדדים. בעקבות כל אלה, הגיעה העת להכריע בערעור. לכך אפנה עתה.

3. בהחלטה, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, עמדתי על המסגרת הנורמטיבית החולשת על בקשה לפי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין. עמדתי בפירוט גם על חלקיו הרלוונטיים של כתב אישום שהוגש נגד המערער.

4. בפסק דינו המשלים, סקר בית הדין הארצי את הראיות לכאורה שהוצגו לו בעניינו של המערער, והגיעה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המעלות סיכוי סביר להרשעה. מפסק הדין עולה, כי ראיות אלה מתמקדות בעבירות של פגיעה בפרטיות, הטרדה ולשון הרע, ובחלק מן המקרים, איומים. אעיר, כי מעיון בכתב האישום עולה, כי אין בו עבירה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965. אוסיף ואעיר, כי בית הדין הארצי נמנע מלקבוע כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת להוכחת העבירה של סחיטה באיומים, אשר יוחסה בכתב האישום למערער.

5. מכל מקום, למסקנת בית הדין הארצי בדבר הראיות לכאורה ועוצמתן, יש עוגן בראיות אליהן הפנה בפסק הדין המשלים. בהקשר זה ניתן להפנות להודעה ק/5, שורות 72 – 77, ביחס לסעיף 9 באישום הראשון; הודעה ק/5, שורות 112 – 120, ביחס לסעיף 8 באישום הראשון (ראו גם ק/9, שורות 48 – 51); הודעה ק/9, שורות 175 – 181, ביחס לסעיף 11 לאישום הראשון; הודעה ק/5, שורות 121 – 125, ביחס לסעיפים 13 (א) – (ה) לאישום הראשון; הודעה ק/9, שורות 132 – 143, ביחס לסעיף 3 לאישום הראשון; הודעה ק/5, שורות 88 – 92, ביחס לסעיף 4(א) לאישום הראשון; הודעה ק/7, שורות 21 - 39, ביחס לסעיפים 5 – 7 באישום הראשון; הודעה ק/5, שורות 135 – 138, ביחס לסעיף 4(ג) באישום הראשון; הודעה ק/5, שורות 139 – 143, ביחס לסעיף 4(ד) באישום הראשון (ראו גם ק/7, שורות 50 – 52); הודעה ק/3, שורות 10 – 34, ביחס לסעיפים 4, 5, 6 באישום השני; הודעה ק/6, שורות 56 – 74, ביחס לסעיף 7 באישום שני; הודעה ק/5, שורות 22 – 33, ביחס לסעיפים 5 – 7 באישום השני; הודעה ק/9, שורות 245 – 254, ביחס לסעיף 3(ב) באישום השני. לתמונה העולה מן הדברים מצטרפים דבריו של המערער בבית הדין המחוזי (ישיבה 19.3.17, עמוד 18), לפיהם חלק גדול מן המתואר בכתב האישום, אכן התרחש (וראו בהקשר זה בפסקה 159 לפסק דינו של בית הדין המחוזי). כן יש להפנות להודעתה של הגב' עמינוח (נ/1), להודעות שכניה (נ/2, נ/3), ולק/12 (החלטה בהליך לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב–2001, בו ניתן צו נגד המערער בכל הנוגע לבנותיה של הגב' עמינוח).

6. המערער טוען, כי הסרטונים, המתעדים פעולות ואמרות שונות שלו, המפורטים בכתב האישום, לא הוצגו. על פי טענה זו, הדבר מכרסם במשקל הראיות לכאורה לחובתו. אף כי הסרטונים הם הראיה המקורית, מכלול הראיות עליהן עמדתי, מבסס את עיקר הנטען בכתב האישום בעוצמה משמעותית, אשר יש בה די לצורך ההליך שבפניי. משכך, אין בידי לקבל טענה זו.

7. מכלל הראיות עולה בבירור התנהגות שיטתית ומתוכננת המתאפיינת במובהק בפגיעה בפרטיותם של המתלוננים השונים, המפורטים בכתב האישום. בתוך כך, עולים מן החומר איומים בדבר פגיעה בבנותיה הקטינות של הגב' עמינוח, ואף ביצוע בפועל של פעולות פוגעניות כלפיהן (ראו בהקשר זה לפירוט שבק/12). מקובלת עליי, בהקשר זה, הקביעה בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעמ"ת 54472-02-17 הנזכר בהחלטה, כי בהקשר זה חצה המערער את קווי הלגיטימיות. אוסיף, כי אין בטענתו של המערער, כי מדובר בתגובה לאקט סחטני שהופנה כלפיו מטעם בנק לאומי, כדי להצביע על הגנה בדין, העשויה לשלול את פליליות מעשיו.

8. המערער טוען, כי הפעולות המתוארות בכתב האישום נעשו כחלק ממחאה פוליטית שלו ושל אחרים, כלפי דרכי פעולתם של הבנקים והעומדים בראשם. אכן, בית המשפט העליון עמד פעמים רבות על "מעמדה הרם של הזכות להפגין כאחת הנגזרות החשובות של חופש הביטוי וכמכשיר עיקרי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי", ועל כך שמדובר באחת מזכויות היסוד "המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי" (בג"ץ 6536/17 ‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל (8.10.2017), בפסקה 18 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות). ברם, ככל זכות יסוד, מדובר בזכות שאינה מוחלטת. אין היא מקנה חסינות לאדם, המאיים על זולתו או פוגע בפרטיותו. לא למותר להפנות לכך, שבאותה פרשה צוין כי הפגנה מול ביתו של אדם מסוים, המכוונת במישרין לטריטוריה הפרטית שלו, "מהווה ניסיון בלתי לגיטימי להפריע לאדם מסוים, כדי להפעיל עליו לחץ ולהשפיע על פועלו", ויש בה פגיעה בפרטיותו (ראו בפסקה 16 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). דברים אחרונים אלה חלים במובהק בעובדותיו של כתב האישום נשוא ההליך שבפניי.

9. בנסיבות המתוארות, יש ממש בקביעת בית הדין הארצי, כי מתקיים במקרה זה יסוד הקלון הקבוע בסעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין. בעל"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ''ד מה(4) 729 (1991) פסק בית המשפט העליון (כב' השופט א' ברק) בהקשר זה, כי מובנו של המונח "קלון" "נגזר מתוך אותן תכונות שהן חשובות אצל עורך-דין, על-מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות בית המשפט כשורה, ועל-מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת-דין לא ייפגע..." (בפסקה 5 לפסק הדין). צוין עוד, כי "נסיבות המעידות על אי-עמידתו של עורך-דין בדרישותיה של החברה מהעוסק במקצוע זה יכולות להיות נסיבות מנסיבות שונות ... אין הכרח שנסיבות ביצוע העבירה יקשרו אותה ישירות לאמינותו של עורך הדין בניהול ההליך המשפטי. מהיות עורך הדין חלק מהמערכת המשפטית, ומהיותו עזר כנגד בית המשפט במלאכתו השיפוטית ... עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע וגם את האמון שהלקוח, בית המשפט והציבור נותנים בעורך הדין. על-כן, עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון ... במסגרת זו עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו המקצועיים של עורך הדין ... ואף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים".

10. דברים אלה יפים למקרה זה. התמונה הלכאורית העקבית העולה במקרה זה אינה מתיישבת עם הרמה המקצועית והאתית המצופה ממי שהוא חלק מן המערכת המשפטית. היא מלמדת על מידה ועוצמה ממשיים של התנכרות לחוק, אשר אינם עולים בקנה אחד עם הסטנדרטים המינימליים המצופים מעורך דין. זאת, גם אם אקבל את טענותיו של המערער, כי פעולותיו נעשו במסגרת של מחאה פוליטית (וראו החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעמ"ת 54472-02-17 הנ"ל, שם נדחתה (בפסקאות 13 – 14) התזה שבכתב האישום, לפיה הטענה בדבר מחאה ציבורית אינה אלא אמתלה). ככאלה, מעשיו של המערער מלמדים, במובהק, על קיומו של קלון, במובן חוק לשכת עורכי הדין, אף שלא בוצעו במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין.

11. בא כוח המערער טוען לחלוף זמן מאז המעשים מושא כתב האישום. טענה זו יש לדחות. כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 25.12.16. המעשים האחרונים מושא כתב האישום בוצעו בדצמבר 2016. הבקשה לפי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין הוגשה פחות מחודש אחרי כן. בהמשך לכך, התקיימו ההליכים בפני בית הדין המחוזי, ואחרי כן, בפני בית הדין הארצי. בנסיבות אלה, לא נפל בפעולת המשיבה שיהוי כלשהו, קל וחומר כזה העשוי להוות שיקול משמעותי במקרה זה.

12. בכך לא מסתיים הדיון. בית הדין המחוזי קיבל את בקשת המשיבה באופן חלקי, ותחם את השעייתו הזמנית של המערער לתקופה של 18 חודשים. המשיבה לא ערערה על הכרעה זו. חרף זאת, התערב בית הדין הארצי בקביעה האמורה, והעמיד את השעייתו של המערער עד לתום ההליך הפלילי בעניינו. קביעה זו נומקה בכך, שהגבלת ההשעיה הזמנית על ידי בית הדין המחוזי, "אינה מקובלת ו/או מעוגנת בחוק".

13. אין בידי לקבל דברים אלה. ראשית, ספק רב אם היה מקום להחמיר עם המערער מעבר למה שקבע בית הדין המחוזי, בהעדר ערעור מאת המשיבה. הדברים אמורים במיוחד, נוכח הפגיעה הטמונה בהחלטת בית הדין המחוזי בחופש העיסוק של המערער, וביכולתו של המערער לממש את זכותו היסודית לעסוק במקצוע אותו רכש.

14. שנית, ולגופם של דברים, לעניין זה נפסק, כי מקום בו קיימת לרשות הציבורית סמכות, אשר יש בה כדי לפגוע בפרט, סמכות זו כוללת, מניה וביה, את הסמכות לפעול באופן אשר פגיעתו בפרט קטנה יותר. כך נפסק לעניין סמכות לקבוע תנאים לשחרור, מקום בו קיימת סמכות מעצר (ראו בש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נג(4) 666 (1999), בפסקה 6 לפסק הדין). כך נפסק גם לגבי סמכות המפקח על הביטוח, לנקוט אמצעים חמורים פחות מאלה שהוסמך בדין לנקוט (בג"צ 7824/98 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נד(3) 577 (2000), בעמוד 589). באותו אופן נפסק גם לגבי סמכויות מיסוי המצויות בידי המדינה (ראו בג"צ 69/81 אבו עיטה נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(2) 197 (1983), בפסקה 25(ה) לפסק הדין; למקרים נוספים בהם פעל בית המשפט ברוח זו, ראו רע"א 9680/07 מגדל הזוהר לבניין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ (23.12.2009), בפסקה 21 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה; ראו גם רע"א 4596/12 נקש נ' מזרחי (21.10.2012), בפסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). ואומנם, בית הדין הארצי עצמו עמד על כך, שבהכרעה מושא הליך זה, בה טמונה פגיעה קשה בחופש העיסוק של עורך דין, יש לשקול בזהירות האם המגבלה המוטלת אינה עולה על הנדרש, ולהקפיד שהפעלת הסמכות תהא מצומצמת ככל שניתן. פירוש הסמכות להשעות עורך דין שהוגש נגדו כתב אישום, באופן המאפשר קציבה של משך ההשעיה, מגשים בבירור תכלית זו.

15. במצב זה, לא היה מקום לבטל את קציבת השעייתו הזמנית של המערער. בשים לב לטיב הראיות והעבירות עליהן עמדתי, למורכבות ההליך הפלילי בעניינו של המערער (וכפועל יוצא מכך, פרק הזמן שהוא צפוי לארוך), לעונש הצפוי למערער בהליך משמעתי אפשרי אם יורשע בדינו, ולכך שבהליכי המעצר התקבלה טענת המערער כי פעל במסגרת של "מחאה ציבורית אותנטית" (פסקה 13 להחלטה בעמ"ת 54472-02-17 הנ"ל), מקבילית הכוחות המתקבלת מובילה למסקנה, כי יש להשיב על כנה את הכרעתו של בית הדין המחוזי, ולהעמיד את תקופת השעייתו הזמנית של המערער על 18 חודשים.

16. התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור מתקבל חלקית, במובן זה שהשעייתו הזמנית של המערער תועמד על 18 חודשים.

ניתן היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018, בהעדר הצדדים.