פס"ד בעבירות התחזות לעו"ד

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") שניתן בבד"א 6/17 ו- 14/17 ואשר במסגרתו נדחו ערעורי הצדדים על הכרעת הדין וגזר הדין בפסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז הדרום (להלן: "בית הדין המחוזי") בבד"מ 44/13 ואושר עונש השעיה בפועל למשך 8 חודשים אשר הוטל על המערער.

רקע והליכים קודמים

1.נגד המערער הוגשה לבית הדין המחוזי קובלנה בגין התחזות לעורך דין. על פי פסק הדין של בית הדין הארצי, נפגש המערער בתקופה שבין תום התמחותו לבין הסמכתו כעורך דין, עם הגברת שרה דוידוב ומר נריה דבקרוב (להלן: "המתלוננים"), בנוכחות גברת יפה בנימין. גברת בנימין הנ"ל הציגה את המערער כעורך דין בפני המתלוננים והציעה להם את שירותיו המקצועיים. המתלוננים העבירו לגברת בנימין ולמערער סך של 5,000 ₪. המערער הכין והגיש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה אך לא הופיע לדיון שנקבע.

2.על בסיס קביעות עובדתיות אלה הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בעבירה של התחזות לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין" או "החוק"); באי מילוי חובתו כעורך דין כלפי לקוחו בהתאם לסעיף 54 ו- 61(3) לחוק; בביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין בהתאם לסעיף 53 ו- 61(1) לחוק; ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק. בית הדין המחוזי הטיל על המערער עונש השעה בפועל לתקופה של 8 חודשים, השעיה על תנאי לתקופה של שנתיים למשך 3 שנים בגין העבירות בהן הורשע, פיצויים למתלוננים בסך 10,000 ₪ והוצאות בסך 3,500 ₪. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי מטעם המערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין והוגש ערעור מטעם המשיבה על גזר הדין.

3.בית הדין הארצי דחה את טענות המערער בעניין העדר סמכותו של בית הדין המחוזי לדון בעבירת ההתחזות בהיותה עבירה פלילית. בית הדין הארצי קבע כי אין בהטלת איסור פלילי על מעשה ההתחזות כדי לשלול את סמכות בית הדין המשמעתי לקיים דין משמעתי בגין אותו מעשה, זאת במיוחד לאור התכלית השונה של מערכות הדינים השונות. נקבע כי עסקינן באיסור אתי המופיע במפורש בחוק לשכת עורכי הדין ומכאן קונה מערכת השיפוט המשמעתי את הסמכות לדון בו, מה גם שמעשה ההתחזות לעורך דין פוגע בכבוד המקצוע ואינו הולם את מקצוע עריכת הדין, עבירות משמעתיות בהתאם לסעיפים 53 ו 61(1) ולסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. בין הדין הארצי דחה גם את טענת המערער כי סעיף 97 לחוק חל אך ורק על עורך דין מושעה. בית הדין קבע כי סעיף 41 לחוק מחיל על מתמחה עד להכרעה הסופית בעניין קבלתו כחבר הלשכה את מרותה המשמעתית של לשכת עורכי הדין ובכלל זה שיפוטה המקצועי. ביחס לערעור על הקביעות העובדתיות של בית הדין המחוזי בחר בית הדין הארצי שלא להתערב בקביעות אלה ובכך דחה את כל חלקי הערעור על הכרעת הדין. ביחס לערעור על גזר הדין קבע בית הדין הארצי כי אמנם סעיף 41 לחוק אינו מונה בין העונשים הקבועים בו עונש של השעיה, אולם סעיף 41 לחוק אינו מקנה למתמחה חסינות מהשעיה כאשר דינו נגזר לאחר שהתקבל כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין. ביחס לעונש שהוטל על המערער מנה בית הדין הארצי שיקולים לחומרא ושיקולים לקולא והגיע למסקנה כי העונש שהוטל על המערער על כל מרכיביו, על אף שהוא מצוי ברף המקל של הענישה, הוא ראוי, מאוזן והולם ובכך דחה את הערעורים של המערער ושל המשיבה בעניין זה.

4.על קביעותיו של בית הדין הארצי הגיש המערער את ערעורו זה שבפניי.

טענות המערער 

5.המערער תוקף ממצאים עובדתיים אשר נקבעו בפסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים וטוען כי המסכת העובדתית לא תומכת בממצא כי הוא ביצע את עבירת ההתחזות. בנוסף, נטען כי אין לבית הדין המשמעתי סמכות לדון מי שאינו עורך דין בעבירה של התחזות שהיא עבירה פלילית בהתאם לסעיף 97 לחוק ובשל היעדר הסמכות להעמיד את המערער לדין משמעתי בעבירת ההתחזות, לא ניתן להעמידו לדין בעבירות הנגזרות מאותה עבירה כגון מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. בנוסף נטען כי בית הדין המחוזי פעל בחוסר סמכות בשל התנהלות הדיונים בעניינו של המערער במשרדו של חבר בית הדין עורך הדין נדב שפר. לענין העונש, המערער טוען כי בשל כך שהעבירה בוצעה בטרם הוסמך לעריכת הדין, העונש שבית הדין המשמעתי מוסמך להטיל עליו הינו רק מבין העונשים המנויים בסעיף 41 לחוק לשכת עורכי הדין ועונש ההשעיה אינו נמנה עליהם.

טענות המשיבה