עמל"ע 37022-07-15 גאבר נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב

בפניי ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן – בית הדין הארצי), מיום 13.7.15 (בד"א 59/15), בגדרה נדחתה בקשת המערער לעכב את ביצוע עונש ההשעיה בפועל, של 12 חודשים, שנגזר עליו בבית הדין המשמעתי המחוזי (להלן – בית הדין המחוזי) של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (בד"מ 34/14). עיכוב הביצוע התבקש עד למתן פסק דין בערעור.

רקע

1. ביום 14.5.15 המערער הורשע בביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין (עבירות משמעת לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – החוק); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (עבירות משמעת לפי סעיפים 88 ו-66(1) בחוק); אי דיווח ועיכוב כספי פיקדונות שלא כדין (עבירת משמעת לפי סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן – הכללים) וסעיף 61(2) בחוק); והפרת חובת הנאמנות ומסירות ללקוח (עבירת משמעת לפי סעיף 2 לכללים וסעיפים 54 ו-61(1) לחוק). בגין הרשעתו נגזר על המערער עונש של שנת השעיה בפועל מעיסוק בעריכת הדין, שתי שנות השעיה על תנאי, למשך שלוש שנים, וכן נפסקו לחובתו הוצאות בסך 5,000 ₪. מיד עם השמעת גזר הדין עתר המערער לעיכוב ביצוע, ובית הדין המחוזי נעתר לעיכוב ביצוע של 30 ימים. ביום 15.6.15 הגיש המערער לבית הדין הארצי הודעת ערעור (ללא הנימוקים) ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, עד 30 ימים מיום המצאת גזר הדין לידיו. הבקשה התקבלה ועיכוב הביצוע הוארך עד ליום 16.7.15 (יו"ר בית הדין עו"ד צ' אמיר). עם הגשת הודעת הערעור המנומקת, בה התבקש ביטול עונש ההשעיה בפועל, ולחלופין להקל בו, הגיש המערער גם בקשה לעיכוב גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור. ביום 13.7.15 דחה סגן יו"ר בית הדין (עו"ד ח' קנת) את הבקשה לעיכוב ביצוע, אף מבלי לבקש את תגובת הקובל (להלן – החלטת בית הדין). סגן יו"ר בית הדין לא נימק החלטה זו. עם זאת – ואולי בגלל זאת – הוסיף והורה בה "לקבוע הרכב אשר ישמע את הערעור בהקדם האפשרי ואשר מיתר את עיכוב הביצוע". דא עקא, שהוראה חשובה זו של סגן היו"ר לא הסתייעה, וכפועל יוצא, נדרש אף בית משפט זה לדון בשאלת עיכוב הביצוע כערכאת ערעור שניה.

   טענות הצדדים

2. לשיטת המערער, החלטת בית הדין תביא לסיכול זכותו היסודית להביא את גזר דינו של בית הדין המחוזי לביקורת של ערכאת הערעור. בהודעת הערעור שהגיש פורטו נימוקי הערעור שתלוי ועומד בפני בית הדין הארצי, והם: שיהוי בהגשת הקובלנה, אי מתן משקל לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, אי מתן משקל לנסיבות החריגות של מקרה המערער (לטענתו), וסטייה לחומרה בעונש שהוטל על המערער. כן תיאר המערער את נסיבותיו האישיות: היותו בעל משרד עצמאי המשרת לקוחות רבים, כמו גם המפרנס היחיד של משפחתו. נוכח האמור, טען המערער, כי סיכויי ערעורו טובים ומאזן הנחות נוטה לטובתו. כן טען, כי הגם שבהחלטת בית הדין נקבע כי הערעור יישמע במהרה, ועל כן החליט בית הדין כי בקשת עיכוב המערער מתייתרת, הרי שדה פאקטו, טען המערער, משך ההמתנה לשמיעת ערעור בבית הדין הארתי היא ארוכה, וסביר להניח שירצה את כל עונש ההשעיה בפועל, ולמצער, את מרבית תקופת ההשעיה, עד לדיון בערעורו. עוד נטען כי בית הדין הארצי לא נימק את החלטתו ולא התייחס לטענות המערער.

3. המשיבה טענה, מנגד, כי הערעור דנן הוגש בחוסר תום לב, שכן ניתן להבין ממנו שהוגש ערעור על כלל גזר הדין, בעוד שבפועל הגיש המערער ערעור על חומרת העונש בלבד. עוד טענה המשיבה כי ערעור זה הינו בגדר "ניסיון" ערעור על "החלטה אחרת" או "החלטת ביניים" מבלי שהדין מתיר זאת. לשיטתה, כשם שבמסגרת הליכים פליליים אין סמכות לערכאת ערעור לדון בערעורים על החלטות ביניים, כך גם בהליכים משמעתיים אין כלל סמכות לערכאת הערעור לדון בערעורים על החלטות ביניים, שהרי עקרונות הדיון הפלילי הועתקו לדיון המשמעתי. המשיבה טענה עוד, כי רבות מטענות המערער בגדר ערעורו בפני בית הדין הארצי, כלל לא הועלו על ידו בפני בית הדין המחוזי (שם הוא ייצג את עצמו). כן נטען, כי למערער עבר משמעתי ארוך, אותו הוא שכח לציין, הגם שהוא רלוונטי להליך המשמעתי. בנוסף טענה המשיבה כי עצם היכולת לערער אינה מחייבת את עיכוב ביצוע, והרי בשלב זה אין המערער נהנה מחזקת החפות.

4. בתגובת המערער למשיבה, הצביע הלה על סעיף 87 בחוק העונשין, תשל"ז-1977 לפיו ניתן לערער על החלטה בדבר עיכוב ביצוע עונש. המערער ביקש להדגיש כי לא נסתרה, בגדרי תגובת המשיבה, טענתו כי אם לא יעוכב העונש, סביר שיסיים לרצותו קודם לשמיעת ערעורו בבית הדין הארצי.

    

   הכרעה

5. ראשית דבר, אומר כי אינני יודע על מה יצא קצפה של המשיבה. בגדרי הערעור דנן לא נטען כי המערער ערער על עצם הרשעתו, אלא כי ביקש "לבטל את עונש ההשעיה בפועל שנגזר על המערער, ולחלופין להקל באופן משמעותי במשכו של עונש ההשעיה בפועל שהושת על המערער" (סעיף 6 בבקשה, אליו גם מפנה המשיבה). משכך אינני רואה לייחס לו חוסר תום לב בהגשת ערעור זה. אכן, כדברי המשיבה למערער שלוש הרשעות משמעת קודמות, שתיים מהן כוללות עבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, ואחת מהן כוללת מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע – עבירות שעל ביצוען הורשע המערער שוב עתה. בגזר דינו של בית הדין המחוזי נכתב כי "כאשר מדובר בעורך דין שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעברות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות" (שם, עמ' 6 שורות3-5). אלו הם דברי טעם. ברם, אין בכל האמור כדי לכחד את זכות המערער לפנות לערכאת הערעור בבקשה לביקורת שיפוטית, כדבריו, ומתוך התקווה כי עמדתו תתקבל. יצוין בהקשר זה, כי בית הדין המשמעתי זיכה את המערער מהעבירה של "שליחת יד". אשר לטענת המשיבה בדבר חוסר סמכותו של בית משפט זה לדון בערעור זה, בהיותו ערעור על החלטת ביניים, הרי שלא כטענת המשיבה, המשפט הפלילי, אליו הפנתה המשיבה כמקור, דווקא מכיר בערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצוע, כאחד מהחריגים הבודדים בהם קיימת זכות לערער על החלטת ביניים במשפט הפלילי (בש"פ 6251/11 סקאפי נ' מדינת ישראל (6.9.11), פסקה יא, מפי כבוד השופט רובינשטיין; וראו גם את החלטת כב' הרשמת בנמלך בע"פ 1549/15 מדינת ישראל נ' רדאי (23.7.15), פסקה 3).

6. זכות הערעור היא זכות חוקתית (בש"פ 1428/13 משה נ' מדינת ישראל (30.4.13)) וחשיבותה, דומני, מובנת מאליה. במקרה דנן, המשיבה לא סתרה טענות המערער באשר למשך הזמן שיעבור עד למועד שמיעת הערעור, ואף ייתכן כי עד אשר ערעורו יוכרע על ידי ערכאת הערעור, הלה יסיים את ריצוי עונשו, או, למצער, את מרביתו. משכך סבורני כי אין מנוס אלא להיעתר לבקשת המערער לממש את זכות הערעור הנתונה לו כדין, כדי שזו לא תרוקן מתוכן והערעור יהפוך לתיאורטי (השוו ע"פ 7284/14 גרין נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז (7.11.14), פסקה 9).

   סוף דבר