עמל"ע 12866-02-16 מאייר מרואת נ' לשכת עורכי הדין - מחוז צפון

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. הערעור מכוון כלפי גזר הדין בלבד.

המערער הורשע על פי הודאתו בקובלנה מתוקנת בבית הדין המשמעתי המחוזי מחוז צפון של לשכת עורכי הדין, והושת עליו עונש של 24 חודשי השעיה והפעלה חלקית של עונש מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו למשך 18 חודשים, כך שעל המערער היה לרצות עונש השעיה בפועל למשך 30 חודש. בנוסף, הוטלו על המערער שתי שנות השעיה למשך שלוש שנים, תשלום הוצאות ללשכה בסך 2,500 ₪ ופיצויים למתלוננת בסך 11,000 ₪.

ועדת האתיקה הגישה ערעור על גזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, ובית הדין המשמעתי הארצי קיבל את הערעור והחמיר בעונשו של המערער במובן זה, שעונש ההשעיה הועמד על 4 שנים, וזאת במצטבר ל-18 חודשי ההשעיה על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו.

בא כוח המערער טען, כי טעה בית הדין המשמעתי הארצי בכך שהתערב בעונש שהושת על המערער בערכאה דלמטה, וכי בית הדין לא התחשב בעובדה שהמערער השיב למתלוננת את הסך של 20,000 ₪. כמו כן, נטען בערעור כי לא היה מקום להפעלת העונש המותנה במצטבר.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בפעולה בניגוד אינטרסים או חשש לניגוד אינטרסים, בעיכוב ובשליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות ובעבירה של אי החזקת כספי פיקדונות בחשבון פיקדון.

המדובר בלקוחה של המערער, אשר הפקידה בידיו סך של 20,000 ₪ עבור תשלום במסגרת הסדר עם נושה. ההסדר לא הבשיל, והלקוחה ביקשה מאת המערער להשיב לה את כספה. המערער לא ענה לפנייתה ורק לאחר הגשת הקובלנה, ובחלוף כ-34 חודשים, החזיר המערער את הכספים ללקוחה, גם זאת לאחר ששני צ'קים שמסר לא נפרעו במועד.

העבירות המיוחסות למערער הינן חמורות, ובמיוחד ראו בתי המשפט בחומרה את העבירה של שליחת יד בכספי לקוח ומעילה באמונו. לכך יש להוסיף, כי המערער הורשע בעבירות נוספות, וזאת כאשר עונש השעיה על תנאי תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה בעבירה דומה.

בעל"ע 9012/05 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' בירנברג (פורסם במאגרים ביום 3.8.06) קבע בית המשפט העליון, כי: "שליחת יד בכספי לקוח ומעילה באמונו הינם מעשים המצדיקים הרחקה מלשכת עורכי הדין לתקופה ממושכת, על מנת להגן על כבוד המקצוע ולקיים את אמון הציבור בעורכי הדין". באותו ערעור הזכיר בית המשפט העליון את על"ע 2935/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' שוגרמן, שם נקבע כדלקמן:

"עורך דין המועל בכספי לקוחו, ראוי לו כי לא ימצא מקום בשורות עורכי הדין. עורך דין היה כרופא מנתח שהנזקק לשירותיו מניח את גופו ואת נפשו בידיו. תום לב, יושר לבב, בור כפיים וניקיון דעת הם מן התכונות המאפיינות – והראוי להן תאפיינה - עורכי דין בעיסוקיהם".