עמישב שירותים בע"מ נ' א.ד.מ ניהול ואחזקת מבנים בע"מ

פסק דין

לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר, על סך 21,920 ₪. התביעה הוגשה בגין חוב כספי שלטענת התובעת, נותרה לה חייבת הנתבעת בגין הספקת שירותי שמירה, אבטחה וניקיון. הנתבעת הינה חברה לניהול ואחזקת מבנים, אשר התקשרה עם התובעת לקבלת השירותים האמורים, אשר הנתבעת התחייבה לספק ללקוחה שלה.

תמצית התביעה

התובעת טוענת כי היא סיפקה לנתבעת שירותי שמירה וניקיון בקופת חולים לאומית סניף נתניה, בשנים 2003 - 2007. התובעת נאלצה להפסיק את מתן השירותים, עקב חוב כספי שצברה הנתבעת בגין התקופה שלמן חודש מרץ 2006 ועד לחודש ינואר 2007. פניות התובעת לתשלום החוב נענו בסירוב. יתרת החוב נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך 21,920 ₪.

תמצית ההגנה

הנתבעת טוענת כי התובעת הפסיקה את מתן שירותיה לנתבעת עקב שיקולי כדאיות כלכלית, ולא מהסיבה האמורה בכתב התביעה (חוב של הנתבעת כלפיה), שכן הנתבעת שילמה את מלוא הסכומים המגיעים לתובעת.

לטענתה, התביעה נובעת מדרישה חד צדדית של התובעת, לתשלום סכומים שאינם מגיעים לה. בין הצדדים לא נחתם מעולם חוזה בכתב, אלא הייתה ביניהן הסכמה בעל פה, המלמדת על כך ששעות השמירה והניקיון לא יעלו על 750 שעות בחודש וכי עלות שעת שמירה תעמוד על 26.8 ₪. התשלום התבצע כך, שהנתבעת שילמה לתובעת על סמך חשבוניות שהתובעת העבירה לה מדי חודש בחודשו.

דא עקא, החל מחודש מרץ 2006, החלה התובעת להוסיף חיוב נוסף לשעות השמירה, שהתבטא בהעלאה של 3.7% בתעריף שעת השמירה. התובעת טענה כי מדובר בהעלאה בהתאם לעדכון שכר המינימום. בנוסף, החלה התובעת לחייב את הנתבעת בשעות נוספות, מעבר למכסת השעות שסוכמו ביניהן (750) וזאת ללא הסכמתה או הרשאתה.

מיד עם קבלת החשבונית הראשונה, שכללה סכומים שלטענת הנתבעת לא סוכמו, הודיעה הנתבעת לתובעת, כי היא אינה מסכימה לחיובים אלו וכי אין בכוונתה לשלמם. הנתבעת פנתה מספר פעמים לתובעת בכדי שזו תתקן את החשבוניות בהתאם להסכם, אך לא נענתה. משהמשיכה התובעת להנפיק חשבוניות הנוגדות את ההסכם, נאלצה הנתבעת לתקן בכתב יד את הסכום הנכון ואת שעות העבודה בהתאם להסכם ולשלם את החשבון בהתאם לסכומו הנכון. לפיכך, הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות.

דיון

בתיק זה שמעתי את עדותו של מר אבי ערד, סמנכ"ל בתובעת וכן את עדותו של מר יעקב ישראלי, סמנכ"ל בנתבעת. עדים אלה נחקרו על תצהירי עדותם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הנתבעת העלתה שתי טענות הגנה מרכזיות שמכוחן טוענת היא שאינה חייבת לשלם סכום כלשהו בגין התביעה. הטענה האחת, כי סכום ניכר מהתביעה נובע מההפרשים שבין התעריף המוסכם ולבין התעריף הגבוה יותר שהחלה התובעת לדרוש ללא הסכמת הנתבעת ואף חרף התנגדותה לכך וזאת למן חודש מרץ 2006. הטענה השנייה, כי חלק מהתביעה, נובע מדרישת תשלום עבור שעות עבודה שמעבר למכסה המוסכמת של 750 שעות.

ההפרשים בגין התעריף החדש

אין מחלוקת כי החל מחודש מרץ 2006, החלה התובעת להעביר לנתבעת, חשבוניות שסכומן גבוה יותר מסכומן של החשבוניות הקודמות. לטענת התובעת, הדבר נבע מהעלאת שכר המינימום במשק, בשיעור של כ- 3.7%. הנתבעת מצדה טוענת כי לא נתנה את הסכמתה להעלאה זו.

מעיון בחומר הראיות עולה כי התובעת נהגה להעביר לנתבעת חשבוניות וזו הייתה משלמת את סכומן וכך נהגו הצדדים לאורך כל ההתקשרות ביניהן ועל כך אין חולק. דא עקא, הנתבעת טוענת כי כבר מחודש מרץ 2006, חייבה התובעת את הנתבעת בתעריף הגבוה ללא הסכמתה. משגילתה זאת הנתבעת, פנתה היא לתובעת בתאריך 26/7/2006 (נספח ג' לתצהיר ישראלי), במכתב בו הבהירה לה כי יש להוריד את התעריף ל-24 ₪ לשעה כפי שהיה. בתגובה לכך, פנתה התובעת לנתבעת במכתב מאותו היום (נספח ה' לתצהיר ישראלי), בו היא טוענת כי לא ניתן בתעריף המבוקש של 24 ₪, לעמוד בתשלום שכר המינימום והתנאים הסוציאליים של העובדים וכי בהתאם לכך, התובעת מבקשת להביא את ההתקשרות לסיומה ביום 31/8/2006.

לאחר מספר ימים, ביום 1/8/2006, שלחה התובעת מכתב לנתבעת (נספח ז' לתצהיר הנ"ל), ובו מבקשת היא מהנתבעת את אישורה להעלאת התעריף. למכתב זה לא השיבה הנתבעת, אולם המשיכה לתקן בכתב יד כל חשבונית מדי חודש ולהעביר תשלום לפי התעריף הישן. מנגד, התובעת המשיכה לתת לנתבעת שירותים, למרות שידעה היטב את עמדת הנתבעת שלפיה היא אינה מסכימה להעלאת התעריף.

לדידי, השאלה הראשונה שי להכריע בה הנה האם הייתה רשאית התובעת, לפי ההסכם או לפי כל דין, להעלות את התעריף על פי ההסכם שבין הצדדים, ללא צורך בהסכמת הנתבעת. אם התשובה לכך תהא חיובית, הרי שבנסיבות אלה, ככל שהסכימה הנתבעת להמשיך ולצורך את השירותים למרות הכל, עליה לשלם את ההפרשים הנתבעים בתביעה. לעומת זאת, אם לא הייתה התובעת ראשית להעלות את התעריף, דין התביעה ברכיב זה להידחות, שכן התובעת ידעה היטב כי הנתבעת מתנגדת להעלאת התעריף וחרף זאת המשיכה לתת את השירותים.

מחומר הראיות הקביל שהוצג לפני, עולה כי לא הושג כל הסכם בין הצדדים אשר לפיו התחייבה הנתבעת להסכים להעלאת התעריף. למעשה, כתב התביעה אינו כולל ולו טענה כלשהי בדבר חתימת הסכם כאמור ואף לא כולל טענה שלפיה הנתבעת הסכימה לשלם תעריף גבוה יותר מן המוסכם. מאחר ונושא זה עלה בין הצדדים לפני הגשת התביעה, מצופה היה כי כתב התביעה יכלול התייחסות לכך או לכל הפחות כי הנושא יבוא לידי ביטוי בכתב תשובה וזאת על רקע טענות הנתבעת בכתב ההגנה. דא עקא, התובעת שתקה בנושא זה.

המכתב שביקשה התובעת להגיש כראיה במהלך חקירתו הנגדית של מר ערד (מכתב מיום 17.2.03) ואשר במסגרתו נתנה התובעת לנתבעת את ההצעה למתן השירותים ואשר בו נרשם בשוליו כי המחירים "צמודים לתוספת היוקר והשכר המקובל במשק לרבות שכר מינימום", אינו קביל כראיה ואין להתיר את הגשתו.

בא כוח הנתבעת התנגד להגשת מסמך זה ולפי החלטתי ממועד הדיון הנ"ל, קבעתי כי העניין יוכרע במסגרת פסק הדין.