עמירון סי.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ נ' וולך

פסק דין

1.בין השנים 1991-1994 הלוותה התובעת לנתבע סכום של 2,961,000 ₪. להבטחת החזר ההלוואה מסר הנתבע בידי התובעת שיקים לבטחון, וחתם על היתר עסקא (נספח ד' לתצהיר הנתבע). התובעת טוענת כי הנתבע חתם גם על כתב התחייבות וערבות (ת/29, שיקרא להלן "התחייבות"). שני המסמכים נושאים תאריך 5.11.91. ברבות הימים והעסקאות חתם הנתבע גם על מסמך שריכז את יתרת ההתחייבויות לפי כל ההלוואות (נ/50).

לאחר שהנתבע שלם סכום העולה על סכום ההלוואה הנומינלי, 3,111,145 ₪ לטענתו – חדל מלשלם.

התובעת פתחה הליכים שונים לגביית החוב. כעת לפני תביעה בסדר דין מקוצר מכח ההתחייבות, ע"ס 11,781,780 ₪ ליום 23.6.98, בצרוף מע"מ. שתי טענות של הנתבע תתבררנה בה: טענת זיוף ההתחייבות, וטענה כי מכח איסור ריבית שבדין ההלכתי אין הנתבע רשאי לשלם את הסכומים הנוספים שסוכמו בין הצדדים כרווחים, למרות היתר העסקא שחתם עליו.

הליכים קודמים

2. פרט לתביעה זו, עמדו ההלוואות נושא התביעה במרכז תובענות שטריות אחדות שהגישה התובעת נגד הנתבע (בין כבקשה לבצוע שטר בין כתביעה בסדר דין מקוצר), ואלו הן:

א.תיק הוצל"פ 01-15146-68-6 – להוצאה לפועל של שיק ע"ס 50,000 ₪. התנגדות נדונה ונדחתה בבש"א (שלום ת"א) 110662/99. החלטה זו אושרה בע"א (מחוזי ת"א) 2249/00.

ב.ת"א (שלום ת"א) 125118/00 שבו נדונו במאוחד 6 בקשות לביצוע שטר ו- 2 תביעות כספיות בסדר דין מקוצר בעילה שטרית. בקשת הנתבע לרשות להתגונן נדחתה. ערעור על החלטה זו נדחה בע"א (מחוזי ת"א) 3486/01.

ברע"א 8896/03 נתקבלה בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע, בטענה אחת: לצורך הקביעה אם הגנה אפשרית בפיו, הותרה חקירת הנתבע על טענתו שחל דין תורה על עסקאות הצדדים, מכח הסכמה מפורשת ביניהם. בקשה לדיון נוסף נדחתה (דנ"א 366/05).

משהוחזרה התביעה המאוחדת לבית משפט השלום, ניתנה ביום 16.4.06 החלטה לעכב את ההליכים עד לאחר מתן פסק דין בתביעה הנוכחית. בר"ע שהוגשה על החלטת עיכוב ההליכים – נדחתה.

ג.שני הליכים נוספים לבצוע שטרות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בש"א 28696/00 ו- בש"א 29486/00) הותלו אף הם בתוצאת הדיון בע"א 3486/01.

ד.במסגרת ת"א (שלום ת"א) 200067/02 אוחדו 2 בקשות לביצוע שטר ותביעה בסדר דין מקוצר בעילה שטרית, וההליכים עוכבו עד לאחר מתן פסק דין בתובענה הנוכחית.

ה.שני ערעורי התובעת בענין עיכוב ההליכים אוחדו, נדחו ע"י בית המשפט המחוזי, והוכרעו בבית המשפט העליון, אשר הותיר את העיכוב על כנו (החלטת כב' השופט רובינשטיין מיום 4.12.07 בבר"ע 2733/07).

התביעה הנוכחית החלה כת"א 2321/98 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והועברה לבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007, לאחר ההליכים הבאים: לכתחילה ניתנה רשות להתגונן ע"י הרשמת, כב' השופטת ש' ברוש, אך בע"א (מחוזי ת"א) 2635/03 ניתנה רשות להתגונן בטענת זיוף כתב ההתחייבות בלבד (כב' השופטת ש' דותן).

ברע"א 1102/04 נדחו טענות המשיב, למעט בענין היתר עסקא, שלגביו נקבע כי תחולנה קביעות בית המשפט העליון ברע"א 8896/03 (כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בסעיף 9 בפסק הדין).

4.אם כן, מתוקף ההחלטות הקודמות יש לדון בשתי טענות בלבד: טענת הנתבע כי שטר התחייבות שעליו נסמכת התביעה – מזויף, וטענת הנתבע כי אינו חייב בתשלום מכח דיני ריבית והיתר עיסקא שעליו חתם.

התובעת סבורה שאין לדון בשאלת היתר עסקא כי אם בשאלה אם הסכימו הצדדים הסכמה מפורשת לדון בטענת היתר העיסקה לפי הדין הדתי. לכאורה נתמכת עמדה זו במלותיו של פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 1102/04 מיום 3.7.2005. עם זאת, כפי שאראה להלן, לטעמי עיקר השאלה אינו אם הסכימו הצדדים להחיל על יחסיהם את ההלכה היהודית, כי אם גבולותיו ופרשנותו של דין היתר עיסקא שערכו ביניהם.

בין משום סכום התביעה הגבוה מאוד, בין משום התמשכות ההליכים במשך שנים – הניצים גמרו בדעתם להביא כל ראיה ולטעון כל טענה, קטנה כגדולה. הובאו עדים מארצות הים להוכיח טענה שמהווה חלק מן הבסיס העובדתי לפרשנות היתר העיסקא, והצדדים לא הותירו אבן על אבן גם בסיכומיהם, למרות שעשו כן בקיצור יחסי, משום שהוגבלו ל-30 עמודי סיכומים כל אחד.

כתב התחייבות וערבות

5.התביעה נסמכת על כתב התחייבות וערבות, ת/29, שנחתם לכאורה בידי הנתבע ביום 5.11.91 ככתוב בו, ושלפי הוראותיו מתחייב הנתבע לשלם לתובעת כל סכום שתדרוש, ואם לא ישולם "ישא ריבית בשיעור המירבי הנהוג בבנק אשר ייקבע על-ידי החברה [התובעת – א"ש], על חריגות חח"ד, בתוספת 4% לחדש". הנתבע טוען כי החתימה הנחזית להיות חתימתו זויפה בידי אחר.