עמיחי נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן ביום 2.10.11 על ידי השופט אבישי קאופמן בתיק ת"ד 4782-03-09.

המערערת הובאה לדין בבית משפט לתעבורה בגין העבירות הבאות:

נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה; נהיגה בדרך הגורמת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"); ביחד עם סעיף 68 לפקודה ועבירה של גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי המערערת נהגה ביום 30.12.08 בשעה 13:30 ברכב פרטי ברחוב הדקל 8 בכרמיאל מכיוון מערב לכיוון מזרח. באותה עת, משמאל לימין כיוון נסיעת המערערת חצתה את הכביש הולכת רגל. המערערת נהגה ברשלנות בכך שלמרות שהבחינה מבעוד מועד בהולכת הרגל שחוצה את הכביש, לא עצרה את רכבה, המשיכה בנסיעה ופגעה בה. כתוצאה מהתאונה הולכת הרגל נחבלה בגופה ואובחן אצלה שבר ברגל ימין. הרכב המעורב ניזוק, גם כן.

המערערת כפרה בעובדות כתב האישום, בית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים ונתן ביום 18.7.11 את הכרעת דינו בה החליט להרשיע את המערערת בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות תוך שהוא מזכה אותה מעבירה של נהיגה רשלנית.

בית משפט לתעבורה בחן את הראיות שהובאו בפניו, הביא את דברי הנפגעת, דברי המערערת, אף סקר את הפסיקה וקבע בעמ' 4 להכרעת דינו את הדברים הבאים:

"מכל אלה עולה כי עמדת הפסיקה היא עקבית וברורה בכל שנוגע לילדים, הרי הרואה ילדים העומדים בקרבת דרכו, ליד הכביש, בקצה המדרכה וכיוצא בזה, חייב לצפות כי ייתכן וילדים אלו לא יתנהגו בצורה הגיונית כמצופה ממבוגר ויכנסו לכביש, בהליכה, קפיצה או ריצה. מובן כי הצפיות לכשעצמה שונה ממקרה למקרה ותלויה בנסיבות המשתנות. אולם העיקרון הוא, כי יש לצפות שילדים לא יתנהגו במידת הזהירות המקובלת.

כשאני מביא בחשבון את כל האמור לעיל, הליכתם של הילדים יחד על המדרכה, התפרצותה של הנפגעת לכביש, ותגובתה, או שמא חוסר תגובתה של הנאשמת למהלך כולו, ראיתי לנכון לקבוע כי גם אם התנהגותה אינה מגיעה לידי נהיגה רשלנית, הרי מגיעה היא לכדי נהיגה חסרת זהירות".

על פי המסקנה הנ"ל החליט בית משפט לתעבורה לזכות את המערערת מהעבירה המקורית שיוחסה לה ולהרשיעה בעבירה אחרת ולאחר ששמע טיעונים לעונש השית עליה את העונשים הבאים:

1,200 ₪ קנס שישולם ב- 3 תשלומים, פסילה בפועל של 60 יום לקבל או להחזיק רישיון נהיגה ו- 5 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים כמפורט בגזר הדין.

הערעור כאמור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

המערערת טוענת כי בית משפט לתעבורה טעה משהחליט להרשיעה בעבירה אחרת ועל פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום וזאת חרף העובדה שקיבל את טענת ההגנה שעל פיה הנחות הבוחן היו שגויות, תוך שהוא מפנה לאשר כתב בהכרעת הדין בעמ' 3 - פיסקה אחרונה.

לדעת המערערת, בית משפט לתעבורה טעה משלא נתן לה את האפשרות הסבירה להתגונן בפני העובדות על פיהן הורשעה כמתחייב על פי הדין, כאמור בסעיף 184 לחסד"פ ולפסיקה של בית משפט.

לגישת המערערת, לא ניתנה לה ההזדמנות הסבירה להתגונן בפני העובדות על פיהן הורשעה, עובדות שלא נטענו בכתב האישום המקורי. המערערת גם לא צפתה ולא יכלה לטעון ביחס לעובדות על פיהן הורשעה. עוד נטען כי יש בידי המערערת כדי להתגונן בפני העובדה שהיא לא האטה וכי לשם כך הייתה שוקלת באם להביא חוות דעת של מומחה מטעמה שתתייחס לעניין הקשר הסיבתי בין אי ההאטה לבין התאונה.

עוד טענה המערערת, כי גם בהתאם לעובדות שהיו בפני בית משפט לתעבורה לא היה מקום להרשיעה בעבירה בה הורשעה, תוך שהיא מפנה לעדותה בעמ' 12 שורה 3 ואילך שם אמרה:

"100 מטר לאחר הפנייה ראיתי אותם הולכים על המדרכה. רגע לאחר מכן, אני ממש רואה את ויקי אוחזת ביד אחיה ורצה לכביש".

המערערת טענה כי היא הבחינה בויקי ואחיה עוד קודם לכן, אם כי בשלב זה, הם לא היו על המדרכה. על כן ומשויקי התפרצה לכביש (רגע) לאחר שהמערערת הבחינה בה ובאחיה על המדרכה ונוכח זמן התגובה, ספק אם היה בידיה זמן להאט, וכי גם בנסיבות אלו, ספק רב אם יש קשר סיבתי בין מהירות נסיעת המערערת לבין התאונה, לגישתה.

לחילופין, טענה המערערת כי במידה וערעורה על הכרעת הדין יידחה, הרי יש להקל בעונש ולא להשית עליה פסילה בפועל. ציינה כי עברה התעבורתי קל והיא גרה במושב מבודד ללא תחבורה ציבורית סדירה, לכן היא זקוקה לרשיון הנהיגה.

מנגד ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור ולהשאיר את הכרעת הדין וגזר הדין של בימ"ש לתעבורה על כנם. ציין כי אין מחלוקת שהמערערת היתה בקרבת בית ספר, במקום זה חלה חובת זהירות על המערערת לנהוג במהירות המתאימה למקום ולצפות את הימצאותם של ילדים במקום. המערערת הינה מורה באותו בית ספר. לטענתו, ניתנה למערערת הזדמנות סבירה להתגונן.