עמידר החברה הלאומית לשכון בישר נ' פרץ

ב"כ התובעת עו"ד עמיחי מגער ב"כ הנתבעת עו"ד יורם חגבי – חגי. פסק דין

1.תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בסך 113,400 ₪.

התביעה

2.עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ פועלת כשלוחתו של מינהל מקרקעי ישראל המנהל את נכסי רשות הפיתוח על פי חוק (להלן 'התובעת'). התובעת טוענת לבעלות במקרקעין ובדירה ברחוב שרירא גאון 14 בתל אביב - יפו (הידועים כחלקה 11 בגוש 7054, חלקה 70 בעבר) (להלן "הדירה" או "המקרקעין"). נסח רישום מקרקעין צורף כנספח א' לכתב התביעה ולתצהיר העד סבח מטעם התובעת. תרשים הדירה מצורף כנספח ב' לכתב התביעה ולתצהיר סבח, כשגבולות הדירה מסומנים בקו עבה. התובעת טוענת כי במועד לא ידוע פלשו הנתבעת ובעלה המנוח (להלן: "שבתאי") לדירה. הנתבעת מחזיקה בדירה שלא כדין, ללא רשות של התובעת ולא עפ"י הסכם. התובעת מבקשת לסלק את ידה של הנתבעת מהדירה. על פי חוות דעת שמאי, מיום 16/8/2006, דמי השימוש הראויים בגין הדירה עומדים על 1,350 ₪ לחודש. על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, לאמור 1,350 ₪ לחודש עבור 84 חודשים, ובסה"כ 113,400 ₪.

ההגנה

3.הנתבעת טוענת כי היא ובעלה המנוח עברו להתגורר במקרקעין עליהם בנויה הדירה כיום, בסמוך לשנת 1950. באותה עת היה בנוי במקום צריף שבו התגוררה אמו של חברו הטוב של שבתאי. האם עברה להתגורר עם החבר והנתבעת ושבתאי נענו להצעתו של החבר ובאו להתגורר במקום. בשנת 1972 נפטר בנה של הנתבעת וזמן קצר אחריו נפטר גם בעלה. מיד לאחר פטירתו של שבתאי בנתה הנתבעת את הדירה נושא התביעה, במקום בו היה בנוי הצריף בו התגוררה עם בעלה וילדיה משנת 1950 ואילך. הדירה נבנתה ממקורותיה של הנתבעת. בסמוך לדירה נושא התביעה בנו ילדיה של הנתבעת את בתיהם, ואף הם מתגוררים במקום.

4.בכתב ההגנה טוענת הנתבעת את הטענות החלופיות הבאות:

א.מכוח אותה מתנה שקיבלו הנתבעת ובעלה מחברו של הבעל, בשנת 1950, רכשה הנתבעת זכויות מן היושר במקרקעין;

ב.הנתבעת מחזיקה במקרקעין בחזקה נוגדת משנת 1950 ועל כן התביעה התיישנה;

ג.אם תטען התובעת, בתשובה לטענת ההתיישנות, כי הנתבעת יושבת במקרקעין בהסכמתה של התובעת, כי אז מדובר ברשות בלתי הדירה. בהתחשב בכך שהנתבעת וילדיה הם חסרי אמצעים, אשר מתגוררים במקרקעין שנים ארוכות ובהסתמך על שתיקתה המתמשכת של התובעת בנו במקרקעין והשביחו אותם, הרי הרשיון שניתן לנתבעת אינו ניתן לביטול.

ד.גם אם לא חלפה תקופת ההתיישנות הרי שמדובר בתביעה הנגועה בשיהוי בלתי סביר, בהתחשב בכך שהנתבעת מחזיקה במקרקעין משנת 1950, ולאורך השנים לא תבעה התובעת את זכויותיה ולא הביעה התנגדות לשימוש שעשתה הנתבעת במקרקעין. כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה שינתה הנתבעת את מצבה לרעה. יש להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבעת.

5.בנסיבות המתוארות לעיל, התובעת אינה זכאית לדמי שימוש כלל. לכל הפחות, התובעת אינה זכאית לדמי שימוש לתקופה שקדמה לדרישתה המפורשת בעניין זה. דרישה כאמור, נשלחה אלה נתבעת לראשונה חודשים ספורים לפני הגשת התביעה.

ההליכים והראיות

6.ההליכים בתיק זה התעכבו לאורך שנים, הן על מנת ליתן סיפק בידי הצדדים להסדיר את המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט, והן מחמת חילופי המותב הדן בתיק.

7.בהחלטה שניתנה על יד כב' הש' חיים טובי בישיבת קד"מ ביום 14/12/2008 נרשמו הדברים הבאים:

"אני מורה על מחיקת הטענה לחזקה נוגדת כמו גם זכויות שביושר שיש לנתבעת.

הגם שהנתבעת אכן מחזיקה בנכס , כך נראה על פני הדברים, למן שנות החמישים, אין די בכך כדי להקנות טענת התיישנות, שכן הקרקע הוסדרה ולא חלפו 25 שנים מיום 1/1/70, הוא המועד שחוק המקרקעין נכנס לתוקף. (ככל הנראה צריך להיות "עד ליום 1/1/70", בהתחשב באמור בסע' 159(ב) לחוק המקרקעין. י"ק)

בהעדר חלוף תקופת ההתיישנות אין שחר לטענה לחזקה נוגדת.

מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה עסקינן ברשות ויכול ורשות זו הינה בלתי הדירה.

כך גם מקובלת עלי, לפחות על פני הדברים, הטענה בדבר שיהוי, שכן לכל הדעות הנתבעת מחזיקה בנכס (אף שאין מדובר באותו נכס עצמו) , זה שנים רבות, בידיעת בעלי הנכס.