עמידר החברה הלאומית לשכון בישר נ' טואיזר

פסק דין

תביעה לפינוי הנתבעת מדירה שמשכירה לה התובעת.

העובדות

התובעת משכירה לנתבעת דירה ברחוב גמזו 30/11 בשכונת נווה יעקב בירושלים, זאת מאז שנת 1992. בסעיף 5(א) להסכם השכירות (נספח א' לכתב התביעה), נקבע כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים, ובסעיף 5(ז) להסכם נקבע כי: "סעיף זה הוא סעיף עיקרי, ואי תשלום כלשהו של דמי השכירות.... מהווים הפרה יסודית של החוזה". בסעיף 11 להסכם נקבע כי לשוכר אסור להעביר לאחר את זכויותיו לפי החוזה, או להעביר את החזקה במושכר, אלא אם ניתנה לכך הסכמת התובעת. בסעיף 12 להסכם נקבע כי אם הפר השוכר את חובתו לגור במושכר רשאית התובעת לבטל את החוזה.

ביום 17/01/06 כתבה התובעת לנתבעת במכתב (ראו – ההתכתבות שצורפה כנספח ו' לתצהיר ליטנסקי), כי היא מבטלת את הסכם השכירות. על פי הנטען בתצהירו של ליטנסקי המכתב נשלח עקב חוב דמי שכירות שנצבר מ-01/01/04. ביום 08/02/06 שלחה התובעת לנתבעת מכתב נוסף (נספח ו' לתצהיר ליטנסקי), בו היא נדרשה לפנות את הדירה בנימוק שנודע לתובעת שהנתבעת השכירה את הדירה לצד ג'. בעקבות מכתבים אלו התנהל, כנראה, דין ודברים בין התובעת לנתבעת, ובסופו כתבה התובעת לנתבעת, ביום 16/03/06, כך:

"הריני להודיעך כי אנו מקפיאים את מכתבנו מיום 17/01/06 בעניין סיום יחסי השכירות וכל ההליכים נגדך. הנך נדרשת לגור בדירה באופן קבוע. (ההדגשה במקור – א.ר.) במידה ויתגלה כי אינך עושה שימוש בדירה לצורך מגורים, ניאלץ לחדש הליכי סיום יחסי שכירות עימך ולפנותך מהדירה"

ראו – נספח ו' לתצהיר ליטנסקי).

חלפו כחודשיים, וביום 25/05/06 שלחה התובעת לנתבעת "התראה לסילוק חוב", בה נדרשה הנתבעת לפרוע חוב דמי השכירות בסך 2,355 ₪ תוך חמישה ימים, שאם לא כן תבטל התובעת את הסכם השכירות (ראו – נספח ו' לתצהיר ליטנסקי). ביום 11/07/06 שלחה התובעת מכתב נוסף לנתבעת (ת/4), בו נכתב כי ממצאי חקירה שביצעה התובעת העלו שהנתבעת איננה מתגוררת בדירה, ולפיכך בהתאם להנחיות משרד השיכון מפסיקה התובעת את ההנחה בדמי השכירות שהוענקה לנתבעת עד אותה עת.

אחר הדברים האלה, הגישה התובעת, ביום 17/01/07, את התביעה שלפניי, בגדרה מתבקש בית המשפט להורות על פינוי הנתבעת מן הדירה בשל חוב דמי השכירות. כמו כן, התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם את חוב דמי השכירות בסך 5,595 ₪. חלפו כשנתיים וחצי, וביום 15/06/09 הגישה התובעת בקשה לתקן את כתב התביעה במטרה להוסיף לו טענה לפיה הנתבעת הפרה את הסכם השכירות גם בכך שהשכירה את הדירה לאחרים במקום לגור בה בעצמה. בבקשת התיקון פירטה התובעת כיצד נודע לה מכתבה בעיתון, שהתפרסמה בחודש ינואר 2008, כי הנתבעת נעצרה על ידי המשטרה לאחר שלפי החשד היא פעלה באופן שיטתי להשכיר דירות שאינן שייכות לה. התובעת ציינה כי בעקבות הכתבה היא ביצעה חקירה, שממנה עלה כי הנתבעת ממשיכה להשכיר את הדירה ולגבות דמי שכירות לכיסה (ראו – דו"ח החקירה שסומן ת/2). הנתבעת התנגדה לבקשה, אולם אני נעתרתי לה, ובעקבות כך הגישו הצדדים תצהירים ונשמעו העדים.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי דין התביעה להתקבל, מפני שהוכח כי הנתבעת לא פרעה את חוב דמי השכירות, ומפני שהוכח שהנתבעת השכירה את הדירה לאחרים. להוכחת טענותיה הגישה התובעת דו"ח חקירה מעודכן משנת 2010, בו מתאר החוקר כיצד הוא ניהל עם הנתבעת מו"מ לשכירת הדירה (ת/3).

הנתבעת טוענת כי החוב לא הוכח. לדבריה ההנחה הסוציאלית בשכר הדירה בוטלה שלא כדין. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי היא ניסתה לשלם את החוב מספר פעמים אך נתקלה בסירוב של התובעת. לעניין השכרת הדירה טוענת הנתבעת כי היא מעולם לא הרשתה לאחרים לגור בדירה, למעט מקרה חד פעמי שבו היא אפשרה לבני זוג שזה מקרוב נישאו (משפחת רטמן), לישון לילה אחד בדירה. ולבסוף, הנתבעת טוענת להפרת חובת תום הלב מצד התובעת, בכך שהיא שלחה אליה חוקרים פרטיים במטרה להפילה בפח, ובכך שהיא לא נתנה לה ארכה לפירעון החוב, למרות שבעבר ניתנו לה ארכות מספר.

דיון והכרעה

החוב

למעשה אין חולק על קיומו של חוב שטרם נפרע. ב"כ התובעת טען אמנם כי החוב נוצר עקב ביטול ההנחה הסוציאלית שלא כדין, אולם בסיכומיו הוא הודה כי החוב שדורשת התובעת בתביעתה הינו החוב שנוצר לפני ביטול ההנחה הסוציאלית (ראו עמ' 34 ש' 30-29). ב"כ הנתבעת הניח, משום מה, בסיכומיו כי במסגרת כתב התביעה המתוקן דורשת התובעת מן הנתבעת סך של 41,000 ₪, קרי – סכום חוב שכר הדירה לאחר ביטול ההנחה הסוציאלית, אך לא כך הדבר. כתב התביעה המתוקן נוקב בסכום של 5,595 ₪ בלבד, נכון ליום 28/11/06, ולכן זהו סכום התביעה ואין בלתו. לפיכך, אין צורך שאתייחס לשאלת ביטול ההנחה הסוציאלית. ב"כ הנתבעת לא הכחיש בסיכומיו, ובצדק, כי קיים חוב דמי שכירות, שכן הנתבעת עצמה הודתה בעדותה כי קיים חוב בגין תקופה של שנתיים (עמ' 24 ש' 28-26). אשר על כן, אני קובע כי החוב הנטען הוכח כדבעי.

כאמור לעיל, ב"כ הנתבעת טען כי התובעת נוהגת בחוסר תום לב, בכך שהיא עומדת על דרישת הפינוי למרות שבעבר, כאשר טיפלה בדירה מטעם התובעת הגב' אשכנזי, היא נהגה ללכת לקראת הנתבעת ולהגיע עמה להסדרי חוב. טענה זו איננה משכנעת. אני מוכן להניח לטובת הנתבעת כי גב' אשכנזי גילתה כלפיה יחס סלחני, כפי שעולה מן המכתב מיום 16/03/06 אשר צוטט לעיל. ברם, גם אם כך הדבר העובדה שיחסה של התובעת השתנה איננו מהווה הפרה של חובת תום הלב, שכן התובעת הייתה רשאית להקשיח את עמדתה כלפי הנתבעת לאחר שההזדמנות שנתנה לה הגב' אשכנזי במכתב הנ"ל לא נוצלה על ידי הנתבעת. אוסיף ואציין,כי ניצני ה"הקשחה" בעמדת התובעת הנצו עוד בזמן כהונתה של הגב' אשכנזי, ולראיה שמכתב ההתראה מיום 25/05/06 נחתם על ידה.

ב"כ הנתבעת טען בחצי פה כי לא ניתנה למרשתו התראה לפני ביטול החוזה. טענה זו אינה משכנעת. ראשית, מכתבה של הגב' אשכנזי מיום 25/05/06 מהווה התראה לפני ביטול החוזה. הנתבעת אמנם טענה כי היא איננה זוכרת אם קיבלה מכתב זה (עמ' 30 ש' 19-18), אולם טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהמכתב נשלח לכתובתה וכי יתר המכתבים שנשלחו לאותה כתובת כן התקבלו אצלה (עמ' 28 ש' 25 ואילך). ושנית, תשלום דמי השכירות הוגדר בהסכם כתנאי עיקרי שהפרתו מהווה "הפרה יסודית" של ההסכם, ולפיכך לא נדרשת התראה בגין הפרה זו.

הנתבעת טוענת כי היא ניסתה לפרוע את החוב מספר פעמים, אך נציגי התובעת סירבו לקבל ממנה תשלומים. טענה זו לא הוכחה כלל. הנתבעת לא ציינה מתי היא ביקשה לשלם את החוב, עם מי היא שוחחה, ומדוע לא הפקידה את סכום החוב בבית המשפט. כמו כן, הנתבעת לא הציגה שום פניה כתובה שלה אל התובעת או אל בא כוחה, שבה היא מלינה על כך שמסרבים לקבל ממנה תשלומים על חשבון החוב.

ב"כ הנתבעת ביקש שבית המשפט ידחה את התביעה מטעמי צדק, שכן אין זה ראוי שהנתבעת, אישה אומללה וקשת יום, תפונה מדירתה בשל חוב פעוט יחסית. אין לי אלא לקבוע, בצער רב ובלא חמדה, כי גם טענה זו איננה יכולה להתקבל. אין ספק שהגורל המר עם הנתבעת עד מאוד. מפאת פרטיותה של הנתבעת לא אכנס לפרטים בעניין זה ואסתפק בהפניה למסמך הרפואי נ/12 המדבר בעד עצמו. על רקע מסמך זה, ולנוכח העובדה שאין ראייה כי הנתבעת איננה גרה בדירה נכון להיום, ביקשתי מהתובעת, הן בישיבת קדם המשפט, והן בסוף ישיבת ההוכחות, לתת לנתבעת הזדמנות נוספת ואחרונה לתקן את מחדליה, אולם התובעת סירבה, בנימוק שאין ללכת לקראת מי שבמקום לנצל את הדיור הציבורי שניתן לו משכירו לאחר. משזו עמדת התובעת, ומשעה שעמדה זו איננה נטולת הגיון, אין לי אלא לפסוק לפי שורת הדין כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית המקימה לתובעת זכות לקבל פסק דין כמבוקש בכתב התביעה המתוקן.

השכרת הדירה לאחרים