עמידר החברה הלאומית לשכון בישר אל נ' דואני אילנית ואח'

ב"כ התובעת: עו"ד קרן ראובן-כהן ב"כ הנתבעים: עו"ד אריה שחם פסק דין

תביעה לסילוק יד.

1.התובעת היא הבעלים של המקרקעין והדירה ברח' אור החיים 42, בתל אביב, גוש 7054, חלקה 11 (להלן: "הדירה"). הנתבעים, בני זוג הנשואים זה לזה, מחזיקים בדירה ומתגוררים בה יחד עם ילדיהם.

2.התובעת טוענת כי הנתבעים פלשו לדירה ביום 1.1.1999 והם מחזיקים בה שלא כדין, ללא הסכמת התובעת וללא קבלת רשות ממנה. הנתבעים אינם משלמים דמי שימוש ראויים או דמי שכירות עבור הדירה. התובעת מבקשת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מן הדירה, ולאפשר לה להגיש בעתיד תביעה בגין דמי שימוש ראויים.

3.הנתבעים טוענים כי הנתבע מתגורר בדירה מזה עשרות שנים, מאז היותו ילד בן 8 ועד היום. הנתבע מתגורר בדירה יחד עם אביו, מר נסים דואני. הנתבעת, אשתו של הנתבע, מתגוררת בדירה מאז נישואי הצדדים בשנת 2002. אביו של הנתבע התגורר בדירה יחד עם מר מיכאל מחר ז"ל, מאז שנת 1985, מועד בו רכש מר מחר את הזכויות בדירה מהדייר שהתגורר בה לפניו, מר קהלני עזריאל. עמדת הנתבעים היא כי הם מחזיקים בדירה מכח זכויות אביו של הנתבע 1, אשר רכש זכויות של דיירות מוגנת בדירה (דברי ב"כ הנתבעים בפרוטוקול מיום 28.1.2008).

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני, החלטתי לקבל את התביעה.

5.הבסיס לתביעת התובעת הוא סע' 16 לחוק המקרקעין, אשר קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין למי שמחזיק בהם שלא כדין". עפ"י עילת תביעה זו, כל שנדרש מהתובע להוכיח הוא כי הוא הבעלים של המקרקעין, ומשהוכיח עובדה זו – עובר הנטל אל הנתבע להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין מכח זכות שבדין. הלכה זו נקבעה בסע' 30 לפקודת הנזיקין, לאמור "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראיה שהמעשה עליו מתלוננים לא היה שלא כדין" (ראה גם ע"א 127/77, מלכה קפה נ' לוי ואח', פד ל"א(3), 455).

6.התובעת צרפה נסח רישום והוכיחה את בעלותה במקרקעין נושא התביעה. די בכך כדי להעביר אל כתפי הנתבעים את הנטל להוכיח כי הם מחזיקים בדירה מכח זכות שבדין. למעלה מן הצורך צרפה התובעת לתצהירה מסמכים שונים מהם עולה כי מי שהחזיק בדירה כדין, כדייר מוגן, מכח חוזה שכירות שנכרת בינו לבין התובעת היה אדם בשם עזריאל קהלני, נגדו הגישה התובעת תביעת פינוי בגין נטישת הדירה בשנת 1993. מן המסמכים שצרפה התובעת לתצהירה עולה כי היא התייחסה למר מחר מיכאל אשר התגורר בדירה כאל פולש והיתה מודעת לכך שהוא מתגורר בדירה.

7.לעומת זאת, הנתבעים לא הוכיחו כי הם מחזיקים בדירה מכח זכות שבדין. הגנתם של הנתבעים מבוססת על כך שמר מיכאל מחר רכש את זכויותיו בבית המגורים מקהלני, ולאחר מכן מעמידר. אביו של הנתבע התגורר עם מר מחר בדירה כבן זוג לכל דבר ועניין, ועם פטירתו של מר מחר בשנת 1999 – רכש את זכות הדיירות המוגנת כדייר נגזר. להוכחת טענותיהם צרפו הנתבעים את התצהירים הבאים: תצהירו של הנתבע מס' 2; תצהיר של מר שחר אלי (שכן); תצהיר של מר נסים דואני (אביו של הנתבע 2); ותצהיר של מר מחר אברהם (אחיו של המנוח מחר מיכאל). התצהירים נועדו לבסס את העובדה כי מר נסים דואני התגורר עם מר מיכאל מחר משנת 1985 והמשיך להתגורר בדירה לאחר פטירתו של מר מחר בשנת 1999. דא עקא, המסד עליו נבנה בניין הגנתם של הנתבעים רעוע ביותר, ובאין מסד – אין בניין ואין הגנה. אין ראיה כלשהי לכך שמר מחר עצמו החזיק בדירה כדין, וכי רכש זכויות בדירה מהדייר עזריאל קהלני או מהתובעת עצמה (כנטען בסע' 6 לתצהיר הנתבע, ובסע' 4 לתצהירו של מר נסים דואני).

8.הנתבעים מבקשים להיבנות מכך שהעד מטעם התובעת אינו מעיד על העובדות מידיעה אישית אלא מן המסמכים שבתיק הנכס של התובעת. אינני רואה ממש בטענה זו. כאמור, נטל ההוכחה בתיק זה מוטל על הנתבעים ולא על התובעת אשר הוכיחה את המוטל עליה בדבר בעלותה במקרקעין. בנוסף, המסמכים שצורפו לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת הינם בגדר "רשומה מוסדית", כמשמעה בפקודת הראיות.

9.הנתבע מאשר בעדותו כי ידע שהתובעת היא בעלת הדירה ומעולם לא פנה אליה על מנת להסדיר את מגוריו בדירה (עמ' 8, ש' 16-20). הנתבע לא ראה מעולם הסכם בין מר מחר מיכאל לבין עמידר (עמ' 8, ש' 27-28). הנתבע מאשר כי לא שולמו לעמידר תשלומים כלשהם וכי שוברי תשלום שנשלחו בעניין הדירה נזרקו ע"י מר מחר (עמ' 9, ש' 1-2).

10.גם אביו של הנתבע, מר נסים דואני, מאשר בעדותו כי לא היה עד לחתימת הסכם כלשהו בין מר מחר ובין התובעת וכי אין בידו הסכם כאמור (עמ' 10, ש' 12-13). מר דואני מאשר כי הוא עצמו לא חתם על הסכם עם עמידר ולא שילם דבר לתובעת עבור השימוש בדירה (עמ' 10, ש' 14 וש' 19).

11.העד, מר שחר עלי, העיד כי היה הסכם בין מר מיכאל מחר ובין הדייר הקודם, מר עזריאל קהלני. עד זה היה בגיל 8 בשעה שלדבריו נכנס מר מחר להתגורר בדירה. אינני מאמין לעדותו בעניין החוזה. כמו כן, בהעדר ראייה לכך שהתובעת נתנה הסכמתה להעברת זכויות הדיירות המוגנת ממר קהלני למר מחר המנוח, אין ערך להסכם זה, גם אם נכרת, כטענת הנתבעים. גם אחיו של המנוח מחר, מר אברהם מחר, ייבדל לחיים ארוכים, לא ראה מעולם הסכם שנכרת בין אחיו ובין עמידר.

12.העולה מן המקובץ, שאין בידי הנתבעים ראיה כלשהי לכך שהמנוח מחר החזיק בדירה מכח זכויות שבדין וממילא אין זכויות כלשהן גם לאביו של הנתבע. יתר על כן, גם לו היו זכויות כלשהן לאביו של הנתבע, הרי שתוקפן נפגע מחמת השנים הארוכות בהן לא משלם האב תשלומים כלשהם עבור השכירות. זאת ועוד, אין בזכויות האב כדי להקנות זכויות גם לבן ולמשפחתו, אשר גם הם אינם משלמים דבר לתובעת עבור השימוש בדירה.

13.גם לו קיבלתי את טענות הנתבעים באשר לשנים הרבות בהן מתגורר הנתבע בדירה עם בני משפחתו (תחילה אביו ולאחר מכן אשתו וילדיו), ואת טענות הנתבעים בדבר ידיעת התובעת לאורך שנים על כך שהנתבעים מתגוררים בדירה, לא היתה זכותם של הנתבעים יתירה על זכויות של בר רשות מכללא. רשות שכזו, ובמיוחד כשמדובר במקרקעי ציבור, ניתנת לביטול בכל עת. משהוגשה התביעה, נתבטלה כל רשות שניתנה לנתבעים, במפורש או מכללא, והיה עליהם לפנות את הדירה.

14.סוף דבר. הנתבעים מחזיקים בדירה שנים רבות ללא זכות שבדין. מדובר בדירה ששייכת לדיור הציבורי ומנוהלת ע"י התובעת, אשר רבים משחרים לפתחה כדי לזכות בדיור ציבורי עפ"י דין. איני רואה מקום וסיבה לאפשר לנתבעים להוסיף ולהחזיק בדירה בכח הזרוע, ולהעדיפם על פני נזקקים אשר הוכיחו את זכאותם לדיור ציבורי. לפיכך החלטתי לקבל את התביעה.

15.ניתנת לנתבעים שהות בת 90 יום להתארגנות. הנתבעים יפנו את הדירה ויחזירו את החזקה בה לידי התובעת כשהיא ריקה מכל אדם ונקיה מכל חפץ ששייך לנתבעים, ובמצבה כיום. הפינוי יבוצע לא יאוחר מיום 29.12.2011, בשעה 13.00.

16.ניתן בזה היתר לפיצול סעדים כמבוקש בבש"א 184377/06.

17.הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 5,000 ₪.

התשלום ישולם תוך 30 יום.