עמידר,החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ש'

לפניי תביעה לסילוק יד מדירת מגורים ברחוב הנביאים 96 ברמת-השרון ובצדה – תובענה כספית לדמי שימוש ראויים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובעת, עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "התובעת" או "עמידר") היא בעלת נכס מקרקעין, שהוא דירת מגורים בת חדר וחצי ברחוב הנביאים 96 ברמת השרון (להלן: "הנכס").

ביום 8.3.1961 נכרת הסכם שכירות בין עמידר ובין מר ש.ש. ז"ל (להלן: "הסבא"), הוא סבו של הנתבע (הקרוי באותו השם). לאחר פטירתו של הסבא, המשיכה אלמנתו להתגורר בנכס, ועמה – בנה, ש. ש., הוא אביו של הנתבע (להלן, בהתאמה: "הסבתא" ו"האב"). לאחר פטירת הסבתא, הוכר האב כדייר ממשיך, והסכם שכירות נחתם עמו ביום 24.11.2002. האב הלך לעולמו ביום 18.7.2016, ומאותו מועד – מחזיק הנתבע בנכס – לטענת התובעת – ללא רשות וללא זכות שבדין.

עוד טענה התובעת, כי הנתבע הגיש בקשה להסדרת זכויותיו, אך בקשתו נדחתה על-ידי ועדת האכלוס העליונה, מאחר שלא עמד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי או להכרה כדייר ממשיך.

הנתבע טען בבקשת הרשות להגן שהגיש, כי הוא התגורר בנכס מיום לידתו, בשנת 1987, ולאחר פטירת סבתו – המשיך להתגורר בנכס עם אביו. לטענתו, לא הגיש את בקשת הלגליזציה בשנת 2016, וכי הסתמך על דברי רכז השטח של עמידר, שהבטיח לאביו, כנטען, כי זכויותיו של הנתבע יישמרו, וכי הוא רשום כדייר ממשיך בעמידר.

הנתבע מוסיף וטוען, כי הוא זכאי למעמד של דייר ממשיך לסבתא, וזאת מכוח סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), וזאת על פי תנאי הזכאות שחלו ערב תיקון החוק.

הנתבע טוען, כי לאחר גירושי הוריו, בשנת 1988, המשיך להתגורר עם האב בבית הסבתא ברמת השרון (הוא הנכס דנן), אולם כתובתו נרשמה בבית אמו ביהוד, וזאת מאחר שאמו ביקשה שהנתבע ואחותו ימשיכו ללמוד ביחד, באותם מוסדות לימוד, ועל כן – כך טוען הנתבע – אף שהתגורר ברמת השרון, הוא למד במוסדות חינוך ביהוד, והיה נוסע מדי יום ביומו ללימודים.

להשלמת התמונה נוסיף, כי לאחר דחיית הבקשה שהוגשה לוועדה העליונה, הגיש הנתבע עתירה מינהלית (עת"מ 41763-06-17), אשר נמחקה בידי ב"כ הקודם של הנתבע, עו"ד דורון אדדי – כנטען – ללא ידיעתו של הנתבע.

דיון והכרעה

אין מחלוקת, כי התובעת היא בעלת הנכס, ועל כן – ומכוחו של סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, היא זכאית להגיש את תביעתה זו לפינוי הנכס, והנטל להוכיח את הזכות להחזיק בנכס מוטל על כתפי הנתבע. זו נקודת המוצא לדיון.