עמידר-החברה הלאומית לשיכון ביש נ' מוקה

החלטה

לפני בקשה למתן רשות להתגונן מפני תביעה לסילוק יד המבקש מנכס המצוי ברחוב נתן המשורר 9-11/1 בנתניה (להלן: "הנכס") ולתשלום סך 7,400 ש"ח.

בכתב התביעה נטען כי המשיבה השכירה למבקש, יחד עם אשתו דאז, את הנכס על פי חוזה שכירות מיום 21.12.1977 בשכירות בלתי מוגנת. המבקש לא שילם את דמי השכירות ו/או דמי השימוש, נטש את הנכס במשך מספר שנים ורק לאחר פטירת אשתו, חזר לנכס והינו שוהה בו שלא כדין. כמו כן, המבקש לא שילם דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים, כאשר באי תשלום החוב ונטישתו את הנכס, הפר המבקש את הסכם השכירות.

א. טענות הצדדים:

1.בתצהיר התומך בבקשה למתן רשות להתגונן טען המבקש, כי שכר יחד עם אשתו את הנכס בשנת 1977, כאשר בסוף שנות ה-90, נוכח מחלוקות שנתגלעו בין המבקש לרעייתו, עזב המבקש את הנכס, ואשתו ובנותיו המשיכו להתגורר בדירה. המבקש טוען כי משך תקופות ארוכות בהן לא מצא מקום ללון בו, שב ללון בנכס מעת לעת. תקופות מסוימות אף שב המבקש להתגורר עם רעייתו.

לאורך השנים השתתף המבקש בתשלום דמי השכירות ובהוצאות החזקת הבית על דרך תשלום קבוע לרעייתו. דרישות התשלום של המשיבה הגיעו על שם המבקש והוסדרו על ידו ועל ידי אשתו, כך גם דרישות תשלום מהרשויות השונות לעניין החזקת הדירה.

המבקש ואשתו שיפצו במהלך השנים את הנכס והשקיעו בו השקעות רבות.

בשלב מסוים, הודיעה המשיבה למבקש על העלאת דמי השכירות באופן ניכר ללא כל הסבר וללא כל פירוט וציון מקור הסמכות של המשיבה לעשות כן.

בחודש אפריל 2008 נפטרה רעיית המבקש, ששהה אותה עת בבית הסוהר ועם סיום ריצוי עונשו, שב להתגורר בנכס.

לטענת המבקש, אין לו מקום אחר ללון בו. כשעזב את הנכס התגורר בתא בצמידות לקיוסק ששכר מעיריית נתניה לצורך שיקומו, אשר לימים נהרס בצו בית משפט. דמי השכירות משולמים למשיבה באופן סדיר באמצעות חתנו של המבקש. המבקש טוען למצב כלכלי קשה, לקיומם של חובות רבים ולקבלת סיוע משפטי לשם ייצוגו בתיק דנן.

המבקש טוען כי פנה בשנת 2007 למשרד הבינוי והשיכון בבקשה לקבלת דירה בשכירות בשיכון הציבורי, אך בקשתו נדחתה ונקבע כי יקבל יחידת דיור בהוסטל, בתנאי שיוצא מחוזה השכירות עם המשיבה. לכך התנגד המבקש.

המבקש טוען כי לא קיבל מהמשיבה כל פירוט לענין שיעור החוב הנטען ואין מידתיות בהגשת תביעה לפינוי על בסיס טענה לחוב בשיעור נמוך.

המבקש טוען כי הינו זכאי להמשיך להתגורר בנכס מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998, ומכח הסכם השכירות שהוארך בעל פה שנה אחר שנה.

המבקש טוען כי הינו בר רשות להתגורר בנכס והעדר ישיבתו בנכס נבעה מנסיבות אישיות קשות. המשיבה ידעה כי המבקש התגורר מחוץ לנכס לסירוגין ולא העלתה כל אותן שנים טענה כי עליו לפנות את הנכס.

לפיכך, טוען המבקש, כי לא יהא זה צודק ליתן כנגדו סעד של פינוי.

2.המשיבה בתגובתה טענה כי שנים רבות (כ-18 שנים) לא התגורר המבקש עם רעייתו בנכס נשוא תיק זה. רק לאחר שנשלח מכתב התראה למבקש בחודש אפריל 2008, לאחר פטירת אשת המבקש, פלש המבקש לדירה, תוך שהוא פורץ את מנעוליה ובגין כך הוגשה תלונה למשטרת ישראל.

ביום 18.5.08 פנה המבקש למשיבה בבקשה להכיר בו כזכאי לדיור ציבורי, אך הועדה שדנה בבקשתו דחתה אותה ביום 25.5.08.

טענות המבקש לזכותו לדיור ציבורי נדונו בבקשתו שנדחתה על ידי הועדה ואין הן בסמכותו העניינית של בית המשפט.

באשר לתביעה הכספית, ככל והנכס הושבח באמצעות שיפוצים שנעשו בו, סעיף 12(א) להסכם השכירות מסדיר אפשרות שיפוץ הנכס רק באישור מראש של המשיבה ובכתב וקובע כי השיפוץ יהא רכוש המשיבה.

באשר לחוב הכספי, בעבר הסכימה המשיבה להסדר תשלומים בגין החוב כפי שנערך עם המנוחה ובתה, ואולם בהתאם להסכם השכירות, אין בכך כדי לשמש מניעה להגשת התביעה.