עמידר, החברה הלאומית לשיכון בי נ' ריאן ואח'

פסק דין

1.לפניי תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים.

2.התובעת הנה הבעלים של המקרקעין הנמצאים ברח' עבאס 47 בחיפה והידועים כתת-חלקה 38, חלקה 100 בגוש 10811 ( להלן "הנכס" ).

הנתבע מס' 1 ( להלן "הנתבע" ) הנו הבעלים של היחידה הצמודה לנכס והידועה כתת-חלקה 39 ( להלן "החנות" ).

3.לטענת התובעת, במהלך שנת 2000 פלש הנתבע לנכס "וסיפח" אותו לחנות המוחזקת על ידו, שלא כדין וללא רשותהּ של התובעת.

4.ביום 1.8.05 השכיר הנתבע את החנות ואת הנכס כיחידה אחת לנתבעות 2 ו-3 ( להלן "הנתבעות" ) על פי הנטען, ללא הסכמתהּ של התובעת, תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 300$ + מע"מ.

5.ביום 7.11.05 שלחה התובעת אל הנתבעים מכתב דרישה לסילוק ידם מהנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים. דרישה זו לא זכתה לתגובת הנתבעים.

6.ביום 8.3.06 הגישה התובעת את התביעה דנן ובה עתרה לחייב את הנתבעים לסלק את ידם מהנכס ולשלם לה דמי שימוש ראויים בגין השימוש בו, בהתאם לחוות דעת שהוגשה על ידה.

7.הנתבע הכחיש את מעשה הפלישה שיוחס לו על ידי התובעת, וטען כי בעבר הוא התרה בתובעת על מעשה הפלישה שבוצע על ידי אחרים לגרסתו, אך פניותיו לא זכו לשיתוף פעולה מצד התובעת. בנוסף הכחיש הנתבע את הטענה שלפיה הוא השכיר את הנכס לנתבעות, וכן את גובה דמי השימוש הנתבעים, אם כי הוא לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו.

8.הנתבעות הודו כי הנתבע השכיר להן את החנות יחד עם הנכס כיחידה אחת תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 300 דולר, תוך הסתרת העובדה שהוא אינו הבעלים של הנכס. עוד טענו הנתבעות כי הם פינו את הנכס בחודש 5/06, מיד עם קבלת דרישה מאת התובעת בעניין זה.

9.ביום 21.5.07 ניתן בהסכמת הצדדים פס"ד חלקי לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס. ביצוע הצו עוכב לבקשת הנתבעים עד ליום 10.8.07, אולם הנכס פונה בפועל ביום 28.8.07.

10.דיון

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

עדותו של הנתבע שלפיה השכיר לנתבעות את החנות ללא הנכס התבררה כחסרת בסיס. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי השכיר לנתבעות את החנות "עם פתח בקיר הימני בגודל של 2 מ"ר" כדבריו ( ראה עדותו בעמ' 5 ש' 15-13 ), ובישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 21.5.07 אישר כי הנכס הפך להיות חלק מהמושכר, וכי הוא הושכר לנתבעות במצבו הנ"ל. בנוסף, נתבעת מס' 2 העידה כי הנתבע השכיר להן את החנות יחד עם הנכס כיחידה אחת, ועדותה בהקשר זה לא נסתרה.

אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבע השכיר לנתבעות את הנכס שלא כדין.

11.טענת הנתבע כי שוכר לשעבר של החנות הוא זה שפתח את הקיר שחצץ בין חנותו לבין הנכס, וכי הוא הודיע לתובעת בעבר על מעשה הפלישה הנ"ל, אינה פוטרת אותו מהחובה לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים עבור התקופה שבה הוא הרשה לנתבעות לעשות שימוש בנכס ביודעין ובתמורה, וללא הרשאה של התובעת כמצויין לעיל.

12.באשר לנתבעות - הנתבעות הודו כי שכרו את הנכס מהנתבע, ועשו בו שימוש כחלק בלתי נפרד מהמושכר. עצם הוכחת השימוש בנכס על ידן כאמור, מגבשת את העילה נגדן לתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת. טענתן כי שילמו לנתבע דמי שכירות עבור המושכר, אינה יכולה להועיל להן לצערי בחזית הנוכחית שלהן מול התובעת, ויוער כי לא הוגשה על ידן הודעת צד שלישי כנגד הנתבע במסגרת ההליך דנן. בנוסף, לא ניתן היה לקבל את טענתן שלפיה הן פינו את הנכס בחודש 5/06, שכן טענה זו התבססה על עדות יחידה ולא הוכחה בשום ראיות ממשיות.

13.אשר על כן, הנני קובעת כי הנתבעים עשו שימוש בנכס שלא כדין, ומשכך חלה עליהם, ביחד ולחוד, החובה לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש בנכס, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

14.גובה דמי השימוש הראויים - התובעת הגישה חוו"ד של מומחה מטעמהּ, מר טובי פרי, אשר העריך את דמי השכירות הראויים החלים על הנכס בסך של 900 ₪ לחודש. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמם.

מר פרי נחקר בחקירה נגדית על ידי הנתבעים, וממצאיו שפורטו בחוות הדעת לא הופרכו.