עמידר, החברה הלאומית לשיכון בי נ' דיב ואח'

פסק דין

בפניי תביעת התובעת כנגד הנתבעים, לסילוק ידם מהנכס הנמצא ברחוב עומר אלכיאם 8 (רח' אמיר 24) הידוע כגוש 10837, חלקה 68/2 (להלן: "הנכס") וכן, לחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 22,032.57 ₪ נכון למועד הגשת התביעה ( התביעה הוגשה ביום 30.03.05).

התובעת הינה המנהלת של הנכס מטעם הבעלים (ראו נספח א' לכתב התביעה, הדף הרלבנטי מספר הנכסים במנהל מקרקעי ישראל).

לטענת התובעת, בחודש פברואר 2003 או בסמוך לכך, הנתבעים פלשו לנכס ומאז הם עושים בו שימוש ונוהגים בו מנהג של בעלים וזאת, מבלי שהם משלמים דמי שכירות עבור השימוש בנכס ומבלי שתהא בידם זכות קניינית ו/או חוזית ו/או כל זכות אחרת להחזיק בנכס.

לטענת התובעת, פלישת הנתבעים לנכס הייתה ללא ידיעתה וללא הסכמתה, ועם היוודע דבר הפלישה לתובעת, התובעת פנתה לנתבעים ודרשה מהם לפנות את הנכס, אך פניותיה לא זכו למענה.

מכאן תביעתה שבפניי.

הנתבעים טענו, כי בשנת 2001 הם רכשו את הנכס מאדם בשם אלי חן, אשר עבד אותה עת בשירות התובעת, וכי הנתבע 1 שילם לאותו אלי חן סכום כסף לרכישת הנכס, רכש את הנכס ומאז הנתבעים מחזיקים בנכס כדין.

דיון והכרעה

חזקת הנתבעים בנכס מכוח בעלות, האומנם?

טענת ההגנה היחידה שבפי הנתבעים הינה, כי הם מחזיקים בנכס בהיותם בעליו משנרכש הנכס על ידי הנתבע 1 בשנת 2001.

טענה זו דינה להידחות. שכן, מדובר בעסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב, כאשר הנתבעים לא הציגו כל מסמך בכתב המלמד על רכישת הנכס מהתובעת ו/או מגורם אחר המוסמך לעשות כן מטעם התובעת. (ראה סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969).

ודוק: הנתבעים לא טענו כי שכרו את הנכס, ומכל מקום, לא צירפו כל הוכחה העשויה ללמד על זכותם להחזיק בנכס מכוח קיומו של חוזה שכירות כלשהו.

מקובלות עליי כמהימנות ואמינות עדויותיהם של הנתבע 1, הנתבע 2 ושל מר סוהיל הלון, שלפיהן, הנתבע 1 שילם סך של 12,000$ למר אלי חן שעבד אז כרכז בעמידר ושהיה אחראי על מכירת הנכס נשוא התביעה מטעם עמידר. התעלמות התובעת מטענות הנתבעים כנגד אותו אלי חן, מחזקת את טענת הנתבעים בדבר תשלום הסך הנ"ל לאלי חן, נציג התובעת.

התובעת לא הגישה תצהיר של אלי חן חרף העובדה שהתובעת אישרה כי אלי חן עבד בשירותיה במועדים הרלבנטיים לתביעה (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, שורות 23-26). התובעת הסתירה, בתצהירה, את נסיבות עזיבת עבודתו של אלי חן בתובעת ואת פרטיו. התובעת התעלמה במודע מהטענות המיוחסות לאלי חן. אין המדובר בטענה מפתיעה או בטענה שלא הייתה מוכרת לתובעת כבר מלפני נקיטת ההליכים נשוא ענייננו. למקרה זה קדמו מספר מקרים דומים ובכולם הועלתה אותה טענה כנגד העובד והנציג של התובעת, אלי חן. חרף זאת, התובעת המשיכה לטמון את ראשה בחול ולנהוג בטקטיקה הגובלת בחוסר תום לב מוחלט תוך התעלמות מוחלטת מקיומו של אותו אלי חן, תפקידו, עבודתו, סמכויותיו והרשאותיו. [ראו למשל: ת"א (חי') 1619/02 עמידר נ' שקור (מיום 17.09.03 – לא פורסם), ת"א (חי') 19881/03 עמידר נ' שקור עטאללה (מיום 28.11.06 – לא פורס), וכן ת"א (חי') 14417/04 עמידר נ' חליפה (מיום 15.10.08 – לא פורסם)].

לא זו אף זו: התובעת אף לא העלתה כל טענה כנגד אלי חן, לא טענה כי חרג מסמכותו או שפעל תוך חריגה מסמכותו, או שפעל ללא הרשאה, או שמעל באימונה. כלום.

אלא מאי? הגם שהתשלום לאלי חן בוצע על ידי הנתבעים מתוך אמונתם הסבירה והמוצדקת, שלפיה, אלי חן ייצג את התובעת בכל הנוגע למכירת הנכס, עדיין אין בעצם התשלום כדי להקנות לנתבעים זכות קניינית בנכס, לנוכח האמור בסעיף 2 לעיל.

סיכום האמור לעיל מלמד כי טענת ההגנה היחידה של הנתבעים, היינו – רכישת זכות הבעלות בנכס, לא הוכחה, וזאת בהעדר מסמך בכתב ורישום העסקה.

מכאן שיש להורות על פינוי הנתבעים מהנכס.

דמי שימוש ראויים:

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של כ- 22,000 ₪, וזאת לתקופה שבין מרץ 2003 ועד למועד הגשת התביעה (מרץ 2005). בהקשר זה, התובעת הגישה חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר גלעד יצחקי לפיה, דמי השימוש הראויים עבור הנכס עמדו על סך של 800 ₪ לחודש. חוות דעת זו אף היא הוגשה בהסכמת הנתבעים ושלא העלו כל טענה בסיכומיהם כנגד קביעותיה.