עמידר, החברה הלאומית לשיכון בי נ' בי כ י ואח'

פסק דין

רקע כללי

1.התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לסילוק יד מדירה מס' 205 הנמצאת ברח' 12 בעכו העתיקה, הידועה גם בספרי התובעת כשתי יחידות - קומת קרקע וקומה א' - בחלקות 184, 205, גוש 18012 (להלן "הדירה").

2.התביעה הוגשה באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן "התובעת"), המנהלת מטעם הבעלים את הזכויות בנכס הנ"ל.

3.לטענת התובעת, בשלהי שנת 1975 ו\או בסמוך לכך, פלשה הנתבעת מס' 1 (להלן "הנתבעת") לנכס ומאז היא מחזיקה בו ללא רשות התובעת ו\או הסכמתה. הנתבעים 2 - 5 הינם ילדיה של הנתבעת והם מתגוררים עימה בדירה. בנוסף, במועד שאינו ידוע לתובעת, בנו הנתבעים תוספת בנייה בלתי חוקית בנכס, ללא קבלת היתר מהתובעת. לטענת התובעת, למרות פניותיה החוזרות ונשנות אל הנתבעים, סרבו הנתבעים לפנות את הנכס ולהרוס את תוספת הבניה. התובעת עתרה, אפוא, להורות על סילוק ידם של הנתבעים מן הנכס ולשלם לה דמי שמוש ראויים בסך של 96,600 ₪, למשך 7 השנים האחרונות שטרם הגשת התביעה, בהתבסס על חוות דעת שמאי מטעמה.

4.הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו כי יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי, שעה שהתובעת לא הגישה כנגדם תביעה במשך 40 שנים. לטענתם, בשנת 1965 או בסמוך לכך נרכשה הדירה נשוא התביעה, בתמורה כספית, ע"י מר ביכי מחמוד (בעלה של הנתבעת), מאחד בשם חמודי. בשנות ה - 80' נשרפה הדירה, על כל תכולתה, לרבות המסמכים והניירת הקשורים לדירה הנ"ל ובין היתר, הסכם הרכישה.

5.התביעה הוגשה ביום 10.4.2005 וביום 14.7.2005 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין בהעדר. בהמשך, הוגשה בקשה לביטול פסק הדין ובהתאם להחלטת כבוד הרשם קאופמן (כתוארו אז) מיום 11.6.2006, בוטל פסק הדין, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות.

6.בהחלטתו מיום 14.11.2007 הורה כבוד השופט אליקים לצדדים להגיש את עדויותיהם בתצהירים, לאחר שניתנה להם ארכה על מנת לנסות ולהגיע לידי הסדר. התובעת הגישה את תצהירו של מר סאלח זידאן, רכז שטח מטעמה וחוות דעת שמאי לעניין גובה דמי השכירות הראויים. מנגד, הוגשו שלושה תצהירים של הנתבעים 1 - 3 (בהמשך, ניתנה לנתבעים רשות להגיש שלושה תצהירים נוספים).

ישיבת ההוכחות אמורה היתה להתקיים ביום 10.4.2008. לאור נסיבות העניין ומצבם הכלכלי של הנתבעים, הציע כבוד השופט אליקים לצדדים מתווה לסיום התיק בפשרה. הצעת בית המשפט נדחתה על ידי ועדת הפשרות של התובעת. דיון הוכחות נוסף שנועד ליום 1.4.2009 נדחה לבקשת הנתבעים, בהסכמת התובעת, על מנת לאפשר להם לפנות למנהל מקרקעי ישראל. במהלך אותו דיון הודיע ב"כ הנתבעים כי הוא מוותר על חקירתו של השמאי מטעם התובעת. במסגרת החלטתו מאותו יום חזר והמליץ כבוד השופט אליקים לתובעת, לנסות ולמצוא פיתרון למצוקתם של הנתבעים.

עקב מינויו של כבוד השופט אליקים לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי. לאחר שניתנה לצדדים ארכה נוספת להגיע לידי הסדר ומשלא צלח הדבר, נקבע התיק להוכחות. במהלך הדיון מיום 24.11.2010 נחקר המצהיר מטעם התובעת בלבד (כאמור, הנתבעים ויתרו על חקירתו של השמאי), מאחר והנתבעת אושפזה בבית החולים ויתר עדיה (לרבות הנתבעים 2 ו - 3) לא התייצבו לדיון. הנתבעת ועדיה (למעט העדה יוסרא טהא שלא התייצבה לדיון והנתבעים ויתרו על עדותה) נחקרו בישיבת הוכחות נוספת שהתקיימה ביום 10.1.2011. לאור בקשתם, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב, על מנת לאפשר להם לנצל ארכה זו לצורך פניה נוספת לוועדת הפשרות.

דיון והכרעה

7.אין מחלוקת, כי הדירה נשוא התביעה, כמו יתר הנכסים בעיר העתיקה בעכו, טרם נרשמה בלשכת רשם המקרקעין וכי החלקה הספציפית טרם עברה הליכי הסדר.

8.שאלת זכויותיו של התובע בנכס וסמכותה של עמידר, כשלוחה מטעמו, האמונה על ניהול הנכס, לפעול לפינוי הנכס, אינה שנויה אף היא במחלוקת. בישיבה שנערכה ביום 18.2.20010 הבהיר ב"כ הנתבעת כי אין מחלוקת על כך שהתובע מחזיק בזכויות הבעלות בנכס וכי טענתם של הנתבעים היא שרכשו את הנכס מצד שלישי, מבלי ידעו על בעלותה של התובעת בו. המצהיר מטעם התובעת כלל לא נחקר בנושא זה והנתבעים גם לא העלו טענה כלשהי בעניין זה בסיכומיהם ולא טענו כי התובע אינו זכאי לתבוע את פינוי הנכס.

9.למקרא סכומיהם של הנתבעים עולה גם, כי הלכה למעשה, הם זנחו את טענותיהם בדבר התיישנות התביעה והסתפקו בטענה שהם מחזיקים בנכס כברי רשות.

10.אקדים ואבהיר, כי מאחר והוכח בפני כי הנתבעת מס' 3, בתה של הנתבעת, אינה מתגוררת בנכס מאז נישואיה בשנת 1992, הרי שאני מורה על דחיית התביעה כנגדה (לפיכך, ככל שנרשם בהמשך פסק הדין "הנתבעים", הכוונה לנתבעים 1, 2, 4 ו - 5).

11.במסגרת תצהירו, חזר מר סאלח זידאן אחת לאחת על האמור בכתב התביעה. בחקירתו הנגדית התברר, כי טענתו בדבר פלישת הנתבעים לנכס בשנת 1975 מתבססת על מסמכים בלבד שהועברו מרכזים אחרים. לא מצאתי בחומר שהוצג בפני הסבר כלשהו לשאלה מדוע בחרה התובעת למנות את מועד "הפלישה" משנת 1975, כפי שצויין בכתב התביעה, מועד עליו חזר מר זידאן סאלח בתצהירו, שעה שהתובעת לא צרפה מסמכים כלשהם בעניין זה, לרבות דו"חות רכזי שטח.

12.הנתבעת מצידה, טענה בתצהירה כי הנכס נרכש על ידי בעלה בשנת "1965 או בסמוך לכך" מאדם בשם אבו חמודי. לטענתה, בשנות ה - 80' נשרפה הדירה על כל תכולתה, לרבות המסמכים והניירת הקשורים אליה. הנתבעת לא נתנה פרטים כלשהם בנוגע לאותו הסכם עלום ואינני מאמין לה שראתה אותו בעיניה אי פעם. יתר העדים מטעמה (בנותיה ושתי השכנות - גב' מפלח וגב' תורק) לא ראו בעיניהן הסכם כלשהו ולא יכלו ליתן פרטים כלשהם מכלי ראשון בנוגע אליו. הטענה היחידה עליה חזרו העדים הינה, כי עובר לכניסתם של הנתבעת ובעלה המנוח לדירה, התגורר שם אדם בשם אבו חמוד. הנתבעת אשרה כי נשאה לבעלה המנוח בשנת 1969 (עמ' 11, שורות 26 - 27 לפרוטוקול) והעדה מטעמה, גב' תורק אשרה כי התובעת ובעלה נכנסו לדירה יחד לאחר שהתחתנו (עמ' 17, שורות 26 - 27 לפרוטוקול). לא נסתרה גם הטענה לפיה, הבת אינאס ביכי, אשר נולדה בשנת 1972 (כיום בת 39 שנים) והבת נדא ביכי, אשר נולדה בשנת 1973 (כיום בת 38 שנים), גדלו בדירה מינקותן. בהעדר נתונים אחרים ולאור צירוף עדויות אלו, אני קובע כי הנתבעת ובעלה המנוח תפסו חזקה בדירה במהלך שנת 1969. מאידך, לא הוכח בפני כי הנכס נרכש על ידי בעלה המנוח של הנתבעת ומכל מקום, סוגיה זו אינה רלבנטית, שעה שהנתבעים אינם חולקים על זכויות הבעלות של התובע בנכס.

13.התובעת לא נתנה בכתב התביעה או בתצהירה פרטים בנוגע למועד בו נתגלה לה על דבר הפלישה לנכס והאופן בו נתגלה לה הדבר. לתצהירו של סאלח זידאן לא צורף ולו מסמך אחד שיעיד על מועד הפלישה, כביכול לנכס, או על המועד בו גלתה התובעת את דבר הפלישה ולא צורפו דוחו"ת ביקורים שנערכו בנכס על ידי נציגי התובעת. משנשאל מדוע המתינה התובעת 40 שנה עד להגשת התביעה, השיב כי נוהל מו"מ עם התובעים, עד שנת 1999, אז הוגשה תביעה משפטית וניתן פסק דין, אשר בוטל לאחר מכן, וכי נוהלו בין הצדדים מגעים כל הזמן (עמ' 9, שורות 21 - 23 לפרוטוקול). דא עקא, שלתצהירו של מר זידאן סאלח לא צורף מסמך כלשהו שיבסס את טענתו בדבר הגשת תביעה קודמת ולא הוכח כי הוגשה תביעה כזו. בנוסף, לא צורף, כאמור, מסמך שיעיד על המועד בו גילתה התובעת את דבר פלישתם של הנתבעים לנכס.

אמנם, הנתבעת הכחישה תחילה בחקירתה הנגדית כי בעבר פנו אליה נציגי עמידר בדרישה לפנות את הנכס. בהמשך התברר, כי ביום 11.3.1991 שלחה הנתבעת לעמידר מכתב, אשר על פי תוכנו נשלח בעקבות שיחה קודמת, במסגרתו העלתה את דרישותיה בתמורה לפינוי הנכס. מכתב זה מעיד על כך שחמש עשרה שנים טרם הגשת התביעה היו בין הצדדים מגעים כלשהם וכי הנתבעת הכירה בזכויות הבעלות של התובעת בנכס. מאידך, אין במכתב כדי להעיד על כך שהתובעת דרשה את פינויה של הנתבעת באותה עת. מעבר לכך, לא נעשה דבר עד להגשת התביעה בשנת 2005 ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה אחרת, למרות שכל הנתונים והראיות אמורים להיות בידיה. עניין זה פועל לרעתה.

14.על פי הנתונים העולים מהחומר שהוצג בפני, אינני סבור כי ניתן לכנות את הנתבעים כ"פולשים" לנכס, אלא, מעמדם כמעמד של בר רשות מכללא, שקבל את הרשות ללא תמורה משנת 1969, על כל המשתמע מכך. בנסיבות העניין, בהימנעות התובעת מביצוע פעולות לסילוק הנתבעת מהנכס משנת 1969 ואילך ובכלל זה, מאז המגעים בין הצדדים בשנת 1991, ועד למועד הגשת התביעה, יש כדי להעיד על מתן רישיון מכללא לנתבעת להחזיק בנכס ללא תמורה, מבלי שייחתם הסכם ביניהם ומבלי לדרוש דמי שכירות במשך כל אותה תקופה.