עמידה מחוץ לרכב לצורך שמירת מקום חנייה - אינה תאונת דרכים עקב שימוש ברכב

2.         אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות קרות התאונה -

התובע נסע ברכב הנהוג על ידי נתבעת 3 והמבוטח על ידי נתבעת 4 (להלן - רכב נתבעת 3).

בהגיעם לחניון במתחם "ביג" בצומת קרית אתא, הבחין התובע במקום חניה פנוי (במסלול נסיעה אחר מהמסלול בו נסע רכב נתבעת 3).

על מנת לשמור על מקום החניה, יצא התובע מהרכב וצעד כ 30 - 20 מ' לעברו. בו בזמן המשיכה נתבעת 3 בנסיעה (במטרה לעבור מסלול ולהגיע למקום החניה) והתרחקה עוד כ 40 מ' מהתובע.

בעת שעמד התובע במקום החניה, הגיע רכב הנהוג על ידי נתבע 1 והמבוטח על ידי נתבעת 2 (להלן - הרכב הפוגע) ופגע בתובע (פגיעה בכף רגל שמאל).

בעת הפגיעה, נתבעת 3 עדיין לא הגיעה למקום החניה.

בנוסף, אלמלא התאונה, התובע לא היה עולה חזרה לרכב נתבעת 3.

(ראה הצהרת ב"כ הצדדים בפתח ישיבת 02/03/06).

3.         נוכח המחלוקת בין נתבעת 2 לנתבעת 4 באשר לשאלה על מי מהמבטחות מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקיו, פוצל הדיון בתיק כך שבשלב הראשון תוכרע שאלה זו.

4.         נתבעת 2 טוענת, כי על פי העובדות המוסכמות, התובע נחשב עדיין כמי שעשה שימוש ברכב נתבעת 3.

לגרסתה, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה יש לראות את הפעולות שביצע התובע לפני התאונה כ"קשורות בטבורן" לשימוש ברכב נתבעת 3 ולחילופין כ"החניית" הרכב, ועל כן על נתבעת 4 לפצותו בגין נזקיו.

נתבעת 4 טוענת כי בעת התאונה היה התובע הולך רגל אשר נפגע מהרכב הפוגע ועל כן הנטל לפיצויו מוטל על נתבעת 2.

5.         לאחר עיון בטיעוני ב"כ הצדדים, שוכנעתי, לקבוע העובדות והמסקנות הבאות:

5.1.       סע' 1 לחוק קובע -

" הגדרות -