עמארנה נ' עמארנה ואח'

החלטה

1.        בפניי עתירת המבקשת- היא הנתבעת, כי אורה על פסילת מסמכים, שצורפו על ידי המשיב במסגרת החומר שהועבר לשני מומחים מטעם בית המשפט -ד"ר סאמר סרוג'י בתחום הפה ולסת ווד"ר ראסם כנעאנה, אשר מונו בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן:"החוק"). כן עתרה המבקשת כי אורה על דחיית בדיקת המשיב על ידי המומחים הנ"ל עד להחלטה בעניין פסלות המסמכים.

2.        לטענת המבקשת לחומר שהועבר למומחים צורפו המסמכים הבאים (להלן: "המסמכים"):

א.מסמך מן המרכז הרפואי "לטיף" מיום 18.02.09 מופנה לקצינת מבחן נוער (להלן: המסמך הראשון).

ב.מסמך מן המרכז הרפואי "לטיף" מיום 07.06.10 מופנה לרופא המשפחה (להלן: המסמך השני).

ג.מסמך רפואי שנערך על ידי ד"ר גאוי – רופא שיניים, מיום 04.06.06 (להלן: המסמך השלישי).

המבקשת טוענת כי אין המסמכים הנ"ל בגדר מסמכים "בדבר הטיפול הרפואי", והם מהווים סיכום התיק הרפואי שהוזמן על ידי המשיב, ואף מהווים חוות דעת רפואית, ועל כן אין להעבירם למומחה, בהתאם לתקנה 8(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז-1986 (להלן: "תקנות המומחים").

3.        המשיב מתנגד לבקשה. ראשית, לטענתו, אין המדובר במסמכים שהוזמנו על ידו, אלא במסמכים שנוצרו כחלק מן הטיפול הרפואי, ומשקפים שלב טבעי של הליך זה. שנית, לטענתו, השתהתה המבקשת בבקשתה, שכן מסמכים אלו צורפו ה מכבר לבקשה למינוי מומחים, וכבר אז ניתן היה לטעון כנגדם. שלישית, לטענת המשיב, המסמכים אינם עומדים בתנאים שהתוו בפסיקה לצורך פסילת מסמכים למומחה. המשיב התייחס לכל אחד מן המסמכים באופן פרטני:

באשר למסמך הראשון והשני – לטענת המשיב מדובר במסמך הממוען לגוף בלתי תלוי – קצין מבחן ורופא משפחה, והוא מהווה שלב טבעי בטיפול בו, כאשר סיכום המחלה אינו חורג מכל סיכום מחלה אחר שנערך על ידי רופא משפחה. עוד לטענתו, כאשר מדובר במסמכים הנוגעים לתחום הנפשי קיימת בפסיקה גישה ליבראלית, שכן חיווי הדעה בו ביחס לתחומים אחרים – רב. באשר למסמך השלישי טוען המשיב כי אמנם פנה הוא אל מחבר המסמך מיוזמתו, אולם המדובר ברופא שיניים, כאשר רובם של רופאי השיניים הינם פרטיים. עוד טען הוא כי אין במסמך כל חיווי דעה אלא אך מצבו של המשיב, הטיפול שכבר בוצע ועלותו והטיפול העתידי ועלותו. מעל לכל מציין המשיב כי לסמוך על המומחה שידע לסנן את האינפורמציה המגיעה אליו על פי התרשמותו הבלתי תלויה.

דיון והכרעה

4.        תקנה 8(א) לתקנות המומחים קובעת, כי הנפגע ימציא למומחה "את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לענין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית". מלשון התקנה עולה, כי על מסמך המוגש למומחה למלא כמה תנאים: מסמך- והוא גם מסמך שלא נערך על ידי רופא; נערך לצורך טיפול רפואי- יש לפרש תנאי זה בצורה רחבה, כאשר הוא כולל טיפול נפשי ושיקום; נוגע לעניין שבמחלוקת- כלומר, רלוונטי ורציני (ראו בהרחבה – רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שמור פ"ד מט(4) 865 (להלן: עניין "שמור"). על התנאי הנוגע לחוות דעת נעמוד להלן.

5.        כוונת תקנות המומחים הינה "להבטיח קיומו של שיקול דעתו העצמאי וחסר הפניות של המומחה שמינה בית המשפט" (ראו: אליעזר ריבלין תאונות הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 561) ועל כן על בית המשפט לשקול עד כמה "עשוי המסמך לפגוע באי תלותו של המומחה ולהשפיע על חוות דעתו" (שם, 565). בפסיקה נקבעו מספר מבחנים על פיהם ניתן יהיה להבחין בין מידע "מכלי ראשון" המותר בהגשה, לבין חוות דעת אסורה: האם המסמך נערך על-ידי גוף בלתי תלוי בבעלי הדין, שלא ביוזמתם של בעלי הדין, האם המסמך משקף שלב טבעי של הטיפול הרפואי, וכן האם באבחנות ובהערכות שבמסמך יש כדי לפגוע באי-תלותו של המומחה הרפואי ולהשפיע על חוות-דעתו (ראו: עא 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל פ"ד נ(4) 529 (להלן: פרשת דלל)).

6.יפים לענייננו דבריו של בית המשפט ברע"א 1481/11 פינקלשטיין נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (טרם פורסם, ניתן 14.04.11):

"בר עמדנו לא אחת על מלאכת האיזון הדרושה בין הרצון להניח בפני המומחה את התשתית העובדתית המלאה הדרושה לצורך הכנת חוות דעתו, לבין השאיפה לשמור על אובייקטיביות המומחה ועל עצמאות שיקול דעתו. אמנם קיימת הגמשה ביישום הוראות תקנה 8(א) לתקנות ככל שמדובר בתחום הפסיכיאטרי (ראו: רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שמור, פ"ד מט (4) 865, 875 (1996). יחד עם זאת, גם במקרים אלו, מתחייבת זהירות בבחינת המסמכים המוגשים למומחה, על מנת להבטיח את שיקול דעתו העצמאי של המומחה, ולמנוע מבעלי הדין כל תועלת מעצם הפניה מטעמם למומחה רפואי אחר. במקרים שבהם מתעורר ספק ביחס למסמך מסוים, שומה על בית המשפט לשקול, בין היתר "האם מדובר במסמך של גוף בלתי תלוי בבעלי הדין, האם הפנייה אל אותו גוף נעשתה שלא ביוזמתם של בעלי הדין והאם המסמך משקף שלב טבעי של הטיפול בניזוק. נראה כי דרישה אחת שיש לעמוד על קיומה היא שהמסמך מהווה חלק מהליך טיפולי" (רע"א 5662/08 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חנסב (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 10.11.20008))".

כאשר זאת יש לדעת, קו הגבול בין דיאגנוזה לחוות דעת הינו דק, וכל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בפרשת שמור:

"לעתים יש קושי לתחום את קו הגבול בין תיאור טיפולי אותנטי לבין חוות-דעת. כל דיאגנוזה היא - במידה מסוימת חוות-דעת, ואין טיפול ללא קביעת דיאגנוזה. ככל שאנו גולשים לתחום הנפשי, הולך וגדל תחום חיווי הדעה". (עניין "שמור", 874).

מן הכלל אל הפרט  

7.באשר למסמך הראשון: הוא אכן ממוען לגוף ציבורי, ולא ל-"כל מאן דבעי", וגם מבחינת תוכנו לא ראיתי שיש בו משום חיווי דעה העולה כדי חוות דעת, אלא רק קביעת ממצא לפיו עקב מצוקתו הנפשית של המשיב עליו לעבור טיפול. נראה שהמסמך משקף שלב בהליך הטיפולי. לאור האמור לא ראיתי מקום לפסול את המסמך, ואני מתיר למומחים לעיין בו.

8.באשר למסמך השני: מסמך זה, הממוען לרופא המשפחה, מהווה אף הוא שלב בטיפול במשיב, והוא מצביע בעיקרו על התועלת שבטיפול התרופתי שניתן למשיב. אמנם, יש במסמך זה חיווי דעה באשר למקור התסמין הבתר חבלתי, אולם אין בו כדי לפגוע בשיקול דעתו של המומחה, וכדברי בית המשפט בפרשת דלל:

"אפילו יש בהן פה ושם קורטוב הבעת דעה של מחבר המסמך – הרי בהשוואה למידע האובייקטיבי הכלול במסמכים משקלן זעיר, כך שאין בהן כדי לפגוע בשיקול-דעתם העצמאי של המומחים הרפואיים שמינה בית המשפט"