עמ"ת 63066-09-16 מאייר נ' מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט), מיום 26.9.16, בתיק מ"ת 36250-09-16, לפיה נדחתה בקשת העורר לצאת "ממעצר הבית הלילי" שבו הוא נתון, לצורך טיסה לחו"ל, לאומן שבאוקראינה, בראש השנה.

2.נגד העורר הוגש כתב-אישום בגין שלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 1.8.16 ניתן על-ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן – המפקד הצבאי), בהתאם לסמכויותיו בדין, צו שאסר על העורר להימצא באזור יהודה ושומרון, אלא בתחום העיר מעלה אדומים, זאת עד ליום 27.12.16. כן ציווה המפקד הצבאי על העורר להתייצב בתחנת משטרה במועדים שנקבעו, ואף אסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף עם שורה של אנשים נוספים שצוינו בצו. בצו קודם שניתן על-ידי המפקד הצבאי ביום 3.1.16, ושתוקפו היה עד ליום 1.7.16, נאסר על העורר להימצא באזור יהודה ושומרון, אלא בתחום העיר מעלה אדומים, נאסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף עם אנשים המנויים בצו ונדרש ממנו לדווח על שהותו בכתובת מגוריו. על-פי הנטען בכתב-האישום, הוצגו לעורר שני הצווים. הצו הראשון כרונולוגית הוצג לעורר ביום 4.1.16 בכלא "אשל" בבאר-שבע; והצו השני כרונולוגית, מיום 1.8.16, הוצג לעורר בתחנת משטרת ישראל בלוד. באישום הראשון נטען, כי ביום 13.9.16 בשעה 20:15 הפר העורר את הצו מיום 1.8.16, בכך ששהה בצומת לטרון. באישום השני נטען, כי ביום 5.8.16 הפר העורר את הצו מיום 1.8.16 בכך שנסע ברכבו, יחד עם מי שנאסר על העורר ליצור עמו קשר ישיר או עקיף, על-פי הצו. באישום השלישי נטען, כי ביום 19.3.16, בביקור שערכה המשטרה בסמוך לחצות בביתו של העורר במעלה אדומים, לא נמצא העורר בביתו, ובכך הפר את הצו מיום 3.1.16. בכל אחד משלושת האישומים הואשם העורר בעבירת הפרת הורה חוקית – לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בבית משפט קמא. בהחלטה מיום 14.9.16 קבע בית-משפט קמא (כב' השופט ש' הרבסט), כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר באישום הראשון. באשר לאישום השני נקבע על-ידי בית-משפט קמא, כי לאישום זה קיימת תשתית ראייתית לכאורית ברורה, בגרסתו של השוטר עופר רביבו. בכל הנוגע לאישום השלישי, קבע בית-משפט קמא כי יש ראיות לכאורה להפרת הצו מצדו של העורר בכל הכרוך לחובת המצאותו בביתו בשעות הלילה. בית-משפט קמא קבע, אפוא, כי קיימות ראיות לכאורה שהעורר הפר את צווי ההגבלה שהוצאו על-ידי המפקד הצבאי בעניינו, בכך שפגש את אותו אדם שהצו אסר עליו ליצור עמו כל קשר בין במישרין ובין בעקיפין, ובכך שלא שהה בביתו במעלה אדומים בעת שהיה אמור לעשות כך. בצד זאת ציין בית-משפט קמא, כי "הדרך להתמודד עם הפרות אלו, ועם המסוכנות העולה מן העורר, היא הבהרה ברורה לעורר כי עליו לשמור ולציית לכל ההוראות החוקיות שיוטלו בעניינו, ובעיקר על צווים מינהליים שיוצאו נגדו". בהתחשב במכלול הנסיבות, ובעובדה שאין לחובתו של העורר הרשעות קודמות, הורה בית משפט קמא לשחרר את העורר בהפקדה כספית ובהמצאת ערבות עצמית וערבות צד שלישי, ללא הגבלות נוספות.

4.על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בערר קיבלה המשיבה את המלצת בית המשפט, לפיה העורר ישהה ב"מעצר בית" בירושלים בשעות הלילה, בכפוף להמצאת ערבויותיהם של שני ערבים שהוצעו. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, בין-השאר, כדלהלן: "בכל הקשור לתנאי השחרור, נוטה דעתי לעמדת המדינה, ולפיה, ביחס למי שלכאורה פעמיים הפר הוראה חוקית, על הפרק תנאי שחרור שאין בהם מידה מספקת של פיקוח ויש לעדכן את תנאי השחרור בכיוון שיהא בו כדי להבטיח יתר ביטחון לשלום הציבור. לאחר שניתן ביטוי לעמדתי זו, לשמחתי, לאחר הפסקה אף עלה בידי ב"כ הנכבד להציע ערבים סבירים שדירתם בתחומי ירושלים, היינו לנו, חלופת מעצר בהרחקה מיהודה ושומרון, ודומני שעובר להחלטה זו המתכונת המוצעת היא כמעט בהסכמה". בהחלטתו מיום 15.9.16 קבע בית-משפט כי לתנאי השחרור בערובה יתווסף תנאי של "מעצר בית" מדי יום משעה 21:00 ועד למחרת בשעה 07:00, בביתם של הערבים בירושלים, כאשר יתר תנאי השחרור נותרו על כנם.

5.בסמוך לאחר ההחלטה האמורה הגיש העורר בקשה להתיר לו לצאת לחו"ל, לאומן שבאוקראינה, לשם תפילות ראש השנה. המשיבה התנגדה לבקשה, ובהחלטה מיום 26.9.16 שניתנה על-יסוד הבקשה בכתב והתגובה בכתב דחה בית-משפט קמא (כב' השופט ש' הרבסט) את הבקשה. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי אך ביום 15.9.16 נקבעו תנאי השחרור בבית המשפט המחוזי, אשר מאזנים בין המסוכנות העולה מהעורר לבין הצורך לשקמו בחלופת מעצר אשר אינה כוללת מעצר של ממש. בית משפט קמא ציין, כי הבקשה לנסיעה לחו"ל "הינה, למעשה, פריצתה של מסגרת זו ללא מענה מתאים, ועל-כן דינה להידחות". בית המשפט הוסיף, כי "בשל עוצמתה המועטת והמוחלשת של הפגיעה המדוברת" (קרי - בזכות הפולחן של העורר, על-רקע בקשתו לטוס לאומן לשם מימוש חופש הפולחן שלו), "ובשל המסוכנות והחלופה התואמת לה אשר נקבעו בבית המשפט המחוזי אך לפני ימים ספורים" דין הבקשה להידחות.

6.בהודעת הערר הלין ב"כ העורר על-כך שהדיון התקיים על-יסוד הבקשה והתגובה בכתב, מבלי שנתאפשר לו להשמיע טיעוניו בעל-פה. לאחר שהובהר לב"כ העורר, כי קיימת אפשרות להחזרת התיק לערכאה הדיונית לשם השמעת הטיעונים בעל-פה, חזר בו מהטענה האמורה וביקש מבית המשפט להכריע בערר גופו. ב"כ העורר גורס, כי החלטת בית-משפט קמא הִנה שגויה שכן לאור אופיין של העבירות שבהן מואשם העורר, יציאתו מן הארץ לאומן לא תסכן את שלום הציבור, בפרט שהמסוכנות קיימת, על-פי הנטען, ביהודה ושומרון. עוד טען ב"כ העורר, כי לא קיים חשש מהתחמקות מאימת הדין, שכן משפחתו של העורר מתגוררת בארץ ואין לו אמצעים ויכולת להתקיים לבדו בחו"ל בתקופה ממושכת. בנוסף טען, כי ההחלטה לדחות את בקשתו פוגעת באורח בלתי מדתי בחירותו ובחופש הדת שלו.

6.ב"כ המשיבה גורסת, כי יש לדחות את הערר מטעמיה של הערכאה קמא.

7.לאחר בחינת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

העבירות המיוחסות לעורר, קרי – הפרה ביודעין של צו ההגבלה והפיקוח שהוצא על-ידי המפקד הצבאי, בשתי הזדמנויות, מצביעה על זלזול מצד העורר בחוק ובמוסדות אכיפת החוק, וכן על המסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור. כאמור, בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' רון) קבע, כי אין די בשחרורו של העורר בערבות ללא הגבלות, וכי נדרשת הגבלה של שהייה "במעצר בית" חלקי, כדי להפיג את הסיכון הנשקף מהעורר, ועל-כן הורה על "מעצר בית" בשעות הלילה בדירתם של הערבים בירושלים. התכלית שביסוד חלופת המעצר שרירה לעת הזו, ואינה מאפשרת, פחות משבועיים לאחר מתן ההחלטה, לבטל את התנאים לשם נסיעה לחו"ל – בכלל; וללא כל פיקוח – בפרט. משכך, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא לדחות את בקשתו של העורר לאפשר לו לנסוע לחו"ל.