עמ"ת 58334-07-15

הערר מופנה כלפי החלטת בימ"ש השלום באשקלון (כב' השופט אמיר דהאן), שניתנה ביום 10/7/15, בתיק מ"ת 42311-02-13, ובה נדחתה בקשת העורר לשחררו לאלתר, ממה שהוגדר בבקשה כ"מעצר בפיקוח אלקטרוני". כפי שנראה – עצם הגדרת העורר ככזה היא בליבת המחלוקת.

העורר, לאמיתו של דבר, הוא נאשם, ששוחרר בתנאים מגבילים, במסגרת חלופת מעצר, שבין תנאיה- "מעצר בית" מלא בפיקוח אלקטרוני. זאת - לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות מס, ולצידו בקשה לעוצרו עד תום ההליכים. השתלשלות ההליך, עד לשחרורו, כאמור, לחלופת מעצר, אינה רלבנטית כעת.

העורר טען, בפני בימ"ש השלום, שעם כניסתו לתוקף של חוק פיקוח אלקטרוני על עצור ועל אסיר משוחרר על תנאי (תיקוני חקיקה) תשע"ה- 2014 ( להלן:"חוק הפיקוח החדש"), יש להחיל עליו את מגבלת הזמן הנקובה שם להחזקת עצור תחת פיקוח אלקטרוני, שהינה 18 חודשים, כעולה מתיקונו של סעיף 61(א) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), כפי שתוקן במסגרת חוק הפיקוח החדש.

לפי שהעורר שוחרר ממעצרו במקום מעצר, כהגדרתו בחוק המעצרים, ביום 22/1/14, ומאז הוא נתון בחלופת המעצר, הכוללת, כאמור, פיקוח אלקטרוני, נטען, שפקעה התקופה המירבית המותרת של 18 חודשים, ומשפטו לא הסתיים, ומכאן בקשתו להשתחרר.

בימ"ש השלום, בהחלטה נשוא הערר, דחה את הבקשה, מתוך הנימוק, שהעורר כלל אינו מצוי במעצר בפיקוח אלקטרוני, אלא, הינו משוחרר ממעצר, כשאחד התנאים לשחרורו הוא פיקוח אלקטרוני, שעליו הוחלט לפי חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) תשס"ט-2009, (להלן: "הוראת השעה") שעמד בתוקפו אותה עת, ושתחולתו פקעה כאשר נכנס לתוקף חוק הפיקוח החדש. עולה מהחלטת כב' השופט דהאן, כי בבסיס הנמקתו עומדת התפיסה, כי הסטטוס של "עצור בפיקוח אלקטרוני", הוא חידוש של חוק הפיקוח החדש, ונאשם, שהוגשה עליו בקשת מעצר עד תום ההליכים, יכול "לרכוש" את "המעמד המשפטי" הזה (כך ההגדרה שבהחלטה נשוא הערר), רק בהחלטת מעצר של בימ"ש מוסמך, שניתנה לאחר כניסת החוק לתוקף (16/6/15).

בימ"ש קמא הוסיף והטעים, כי בחוק הפיקוח החדש כלולה הוראת מעבר (סעיף 7(ג)), המחילה מקצת ההוראות החדשות גם על מי שהיה נתון בפיקוח אלקטרוני מכוח הוראת השעה. המחוקק לא מנה את תיקון סעיף 61 (א) של חוק המעצרים בין ההוראות הללו. מכאן – שלא הייתה כוונה שקציבת הזמן המרבי להימצאות עצור תחת פיקוח אלקטרוני תחול על מי ששוחרר, בעבר, בפיקוח כזה.

על-כן, הוחלט, שדין הבקשה להידחות "על הסף בהיעדר עילה חוקית", כהגדרת בימ"ש קמא.

לטענת העורר, המועלית בפני כעת, באמצעות פרקליטו, עו"ד ר. שוורץ, שגה בימ"ש השלום בקובעו כאמור, וזאת, משלשיטת העורר, עם ביטולה של הוראת השעה, הומר הסטטוס של המשוחררים בפיקוח אלקטרוני לכזה של עצורים בפיקוח אלקטרוני, ובהעדר שוני מהותי בין שני מונחים אלה, יש להחיל על משוחררי העבר את המשטר המשפטי החדש שבהווה, ובכללו גם את הגבלת הזמן. נטען, שנוצר אבסורד בכך, שדין שונה יהיה לשני נאשמים המצויים באותן הגבלות על חירותם, כאשר, נאשם ששוחרר טרם כניסת חוק הפיקוח החדש לתוקפו יוכל להיות נתון בהגבלות אלה ללא קציבת זמן, ומי שנעצר בפיקוח, לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו, רק הוא יהנה מהתיקון של סעיף 61(א) בחוק המעצרים. הוצגו נימוקים נוספים, הנגזרים מהטיעון המרכזי דנן, ובהם נימוקים חוקתיים, והצורך בפרשנות מצמצמת לכל הוראה שיש בה להגביל חירותו של אדם, בהתאם לרוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בהלימה של עיקרון השוויון בין שני פרטים, שעניינם זהה, ויוצא שרק אחד מהם יוכל ליהנות מיישום קציבת משך הפיקוח האלקטרוני, שבעקבות החוק החדש.