עמ"ת 49021-11-14

לפניי ערר על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 22.10.14 שניתנו במסגרת מ"ת 20926-10-14. כבר בפתח הדברים ייאמר, כי עיקר השגתו של העורר היא על החלטתו של בית משפט קמא בדבר הרחקתו מהר הבית עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת ת.פ. 20922-10-14.

השתלשלות העניינים עד כה בקצרה

העורר נחקר ביום 4.9.14 על ידי משטרת ישראל בחשד כי תקף אישה מוסלמית באזור הר הבית. עוד באותו היום הובא העורר בפני בית משפט השלום (כב' השופטת ג' סקפה-שפירא), שהורה על שחרורו בתנאים, ובין היתר הורה על הרחקתו מהר הבית עד ליום 18.10.14.

ביום 17.9.14, בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש העורר, הורה בית משפט השלום על ביטול החלטתו מיום 4.9.14. זאת, לאחר שהתברר כי האירוע מושא הבקשה התרחש ביום 31.8.14, ולא ביום 2.9.14 כפי שטענה תחילה המשיבה.

המשיבה הגישה ערר על החלטה זו. ביום 21.9.14 קיבל בית משפט זה (כב' השופטת נ' בן-אור) את הערר וקבע, כי על אף הבלבול בתאריך, מערכת הראיות לא נחלשה אלא מדובר בטעות של החוקר, שראה ביום הגשת התלונה את יום קרות האירוע. משכך, נתקבל הערר ונקבע כי יש להותיר את החלטתו הראשונה של בית משפט השלום (מיום 4.9.14) על כנה, ובהתאם להחזיר על כנם את תנאי השחרור בערובה.

ביום 1.10.14 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת סקפה-שפירא) בקשה נוספת שהגיש העורר לעיון חוזר. נקבע, כי סרטון שהציג העורר, המתעד חלק משהותו בהר הבית ביום האירוע ובו ניתן להבחין כי העורר עצמו הותקף על ידי מבקרים אחרים במקום, אינו סותר את המצוי בחומר הראיות לפיו האירועים המתועדים בסרטון התרחשו לאחר שתקף העורר את האישה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ). ביום 7.10.14 נדחה הערר, וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש העורר לבית המשפט העליון (בש"פ 6786/14, החלטתו של כב' השופט י' עמית מיום 13.10.14).

ביום 14.10.14 הוגש נגד העורר כתב אישום במסגרתו מיוחסת לעורר התקיפה שתוארה לעיל (ת.פ. 20922-10-14). בד בבד הוגשה גם בקשה להארכת תנאי השחרור אותם קבע בית משפט השלום, וזאת עד לתום ההליכים נגד העורר.

דיון בבקשה התקיים בפני בית משפט קמא (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) ביום 17.10.14, וביום 22.10.14 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על המשך שחרורו של העורר בערבויות שנקבעו, וכן הורה על הרחקתו מהר הבית ומשעריו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע, כי הוא מצא שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. קביעה זו ביסס בית משפט קמא על האדנים הבאים:

• עדותה של המתלוננת במשטרה כי נדחפה על ידי העורר, ותיעוד רפואי התומך בטענה כי נחבלה בידה.