עמ"ת 47493-10-14 מואמן אבו דק (עציר) נ' מדינת ישראל

ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטת ג' ציגלר), לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו, זאת על רקע כתב אישום שהוגש בעניינו והמייחס לו ביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

תמצית טיעוני העורר היא, כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו שכן לדבריו, עבירה בסדר גודל מסוג זה וברמת חומרה כזו, אינה מחייבת מעצרו של אזרח ישראלי ואף פסיקת בית המשפט העליון מחייבת שחרורם של שבח"ים מסוג זה. לענין זה טוען העורר כי הופלה אל מול "שותפו" הישראלי עימו שהה ברכב, אשר שוחרר בלא שהוגש כתב אישום נגדו. על כן ותוך הפניה לפסיקת מותבים שונים בנושא, עותר העורר לאשר את חלופת המעצר שהוצעה – חתימת שני אזרחים ישראלים והפקדת סכום של 3,000 ₪ להבטחת התייצבותו של העורר.

ב"כ המשיבה עותרת לדחיית הערר. לדבריה, המדובר בעורר בעל עבר פלילי רלוונטי ובעייתי, לפיו נדון בהרשעתו האחרונה בגין קבלת רכב גנוב והתפרצויות בהן נגנב רכוש רב ל-26 חדשי מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי בר הפעלה שלא הרתיעו. כן רשומות לחובת העורר הרשעות קודמות, ובנסיבות אלה טוענת היא, כי המדובר בעורר ממנו נשקפת עילת מסוכנות ולא רק חשש להמלטות מאימת הדין, שאינו נרתע מגורמי אכיפת החוק ושאין מקום לשחררו. לעניין התיק העיקרי טוענת ב"כ המשיבה, כי המדובר בדיון שנוכח העובדה כי העובדות הכרוכות בו אינן במחלוקת, צפוי להיות קצר.

לאחר שתם הדיון העבירה ב"כ המשיבה מסמך נוסף ובו הפנתה לשתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט העליון (בש"פ 6781/13 קונדוס, ובש"פ 6031/14 קרעוש) וכן להחלטת עמיתי כב' ס' הנשיא השופט א' יעקב בעמ"ת 20301-07-14 אללו). ב"כ העורר הגיב אף הוא לפסיקת המשיבה במסמך מטעמו שהוגש לתיק אמש.

באשר להיבט העקרוני בדבר שחרור שב"ח, נדרש בית המשפט העליון לא אחת לסוגיה זו וקבע, כי אין בעובדת היות אדם שב"ח לכשעצמה, אינה מונעת את שחרורו, אף שהחשש לקיומו של סיכון ההתחמקות מאימת הדין מתקיים בדרך כלל במקרים מסוג זה, שכן קל יותר לתושבי השטחים להמלט ולהתחמק משפט. על כן מתחייבת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ר' למשל בש"פ 6781/13 קונדוס 4.11.13), בש"פ 562/13 עאצי (24.1.13), בש"פ 6440/09 אבו רידה (18.8.09), בש"פ 10418/08 טללאלקה (15.12.08), בש"פ 8567/06 דאפר (6.11.06), בש"פ 7136/04 פיאלה (12.8.04), בש"פ 260/05 סביח, (23.1.05), בש"פ 6339/03 חושיה, (11.7.03), בש"פ 3794/06 רשואן (17.5.06), בש"פ 3756/05 טרשאן (21.4.05).

המדובר בענייננו בעורר בעל עבר מכביד למדי, אשר השתחרר זה לא מכבר מ-26 חדשי מאסר בפועל, בגין הרשעתו בשנת 2012 בעבירות של קבלת רכב גנוב, התפרצות לבית מגורים, שתי גניבות ושלש כניסות לישראל שלא כחוק, כשתלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה שלא הרתיעו מלשוב ולעבור את העבירה המיוחסת לו. מעבר לאמור רשום בעברו של המשיב אישום נוסף בו הורשע בכניסה לישראל שלא כדין, חבלה במזיד ברכב, הפרעת שוטר, ושימוש בכח או באיומים למניעת מעצר, בגינו נדון ל-9 חדשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. גם נסיבות שהותו בתחומי ישראל מעוררות שאלה לכשעצמה, שכן בניגוד למקרים דומים אחרים, לא נתפס הוא באתר עבודה כלשהו, כגון אתר בניה, אלא תוך כדי נסיעה בתחומי העיר הוד השרון, בריחה מהשוטרים שהורו לו לעצור והתנגדות למעצרו לאחר שנתפס.

בדיקתו הפרטנית איפוא של ענייננו מלמדת, כי אין המדובר אך בשאלת החשש להמלטות מאימת הדין, חשש שכמובן קיים בנסיבות דנן, אך ניתן היה אולי להפגה באמצעות ערובות מתאימות, אלא בהחלט בחשש מובהק של מסוכנות הנשקפת מהעורר המתלווה לשהייתו בישראל שלא כחוק, ואך מובן כי ב"משקפיים" אלה יש להדרש לבחינת עניינו.

נוכח המתואר לעיל והעובדה כי אין המדובר בעורר שניסה מזלו לראשונה, הרי משמעות שחרורו היא, כי עלול הוא לנסות שוב להכנס לישראל לשם ביצוע עבירות וכי קיים קושי ליתן בו אמון.

עיינתי בפסיקה אליה היפנה ב"כ העורר ולא מצאתי כי תורמת היא תרומה של ממש לענייננו, זאת בשל נסיבות שונות המשמשות בסיס לה.

בתיק 9721-06-14 (גמהור), היה מדובר בשני משיבים, אחד נטול כל עבר פלילי ושני בעל הרשעה אחת בלבד.

בתיק 15150-08-14 (בלאונה), היה מדובר במשיב בעל עבר ישן ובעניינו התרשם בית המשפט כי העילה המרכזית הינה החשש מהמלטות ולא מסוכנות.

גם בתיק 5419-08-14 (אבו קמר) היתה העילה המרכזית החשש מהמלטות הדין ולאו דווקא המסוכנות הנובעת מהעורר באותו עניין, ואף רישומו הפלילי היה ישן.