עמ"ת 40724-10-15 מדינת ישראל נ' כהן (עציר), עמ"ת 42624-10-15 כהן (עציר) נ' מדינת ישראל

לפניי שני עררים על פי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ), במ"ת 30520-10-15 מיום 20.10.15. הערר האחד הוא עררה של המדינה (להלן: "המדינה") והערר השני, הוא של המשיב בעררה של המדינה, אשר הגיש ערר נפרד על אותה החלטה (להלן: "המשיב").

רקע עובדתי

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל 18 אישומים. בחלק הכללי של כתב האישום נאמר, כי בין החודשים יוני 2015 לספטמבר 2015 בעת שהמשיב ידע כי היחידה המרכזית של מחוז ירושלים במשטרת ישראל (להלן: "הימ"ר"), מאזינה לקווי הטלפון המוחזקים על ידו ובשימושו, ניהל המשיב מאות שיחות טלפון מאותם קווי טלפון ובאותן שיחות איים על שוטרי ימ"ר והעליב אותם. ברובן ככולן של שיחות הטלפון, התקשר המשיב ממספר טלפון אחד שלו למספר טלפון אחר שלו, שהיה באותו מקום בו שהה. אז ניהל המשיב שיחות בינו לבין עצמו כאשר הוא הדובר היחיד או העיקרי ואין אחר בקו השני, או לחלופין, האחר רק מקשיב ומעודד את השיחה ותוכנה.

2.נוכח הדמיון שבאישומים השונים אין מקום לפרט את הדברים שאמר המשיב במהלך כל שיחת טלפון שכזו שהובאו בכתב האישום, אולם המדובר, בין השאר בקללות, במילים קשות ובוטות וכן באיומים לפגוע בקצינים ושוטרים של הימ"ר.

המשיב הואשם ב – 16 עבירות של איומים בניגוד לסעיף 198 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וב-4 עבירות של העלבת עובד ציבור, בניגוד לסעיף 288 לחוק זה.

3.עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת גם בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

החלטת בית משפט קמא

4.בית משפט קמא קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב וכן כי במקרה דנן קיימת עילת מסוכנות, ואולם הגיע למסקנה כי ניתן לאיין מסוכנות זו בחלופת מעצר, והמשיב שוחרר למעצר בית בבית אמו בפיקוחה, בפיקוח חמותו ואחותו, לסירוגין.

5.בבחנו את הראיות לכאורה, דחה בית המשפט את טענת ב"כ המשיב כי צו האזנות הסתר ניתן בשל עבירה של פשע בלבד, ואם לא התבקשה הרחבת הצו כי אז מדובר בהאזנה שלא כדין. נקבע, כי על פי סעיף 13(ג1) לחוק האזנת סתר, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק האזנת סתר"), דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר יהיו קבילים כראיה בהליך פלילי להוכחת כל עבירה, גם אם האזנת הסתר התבקשה בשל עבירות מסוג פשע, ובמהלך ההקלטות הועלו גם עבירות נוספות. עוד נקבע באשר לתוכן הדברים שאמר המשיב, כי אכן מקצת הדברים הם על גבול עבירות האיומים, אולם החלק הארי בהחלט אינו בגדר העלבות בלבד ועובר את הרף של עבירת האיומים, ועל פניהן האמירות מאיימות. עוד הוסיף בית המשפט, כי מהודעתו של המשיב עולה כי ידע היטב שמאזינים לו, ואמר את הדברים כדי שיבואו לידיעת השוטרים המדוברים והוא התכוון להקניטם, כך שעבירת האיומים מתקיימת, שכן הדברים נאמרו אפילו לדידו של המשיב, לצורך הקנטה.

בית המשפט דחה את טענת המשיב, כי במסגרת תיק אחר אמר אמירות דומות ולא הוגש נגדו כתב אישום, ולכן היה סבור שהדבר אינו אסור. בית המשפט נימק זאת בכך שהעדר אכיפה קודמת אין בה כדי ליצור אינטרס הסתמכות של המשיב לכך שלא יועמד לדין בעתיד. בית המשפט הוסיף, כי כפי שניתן לראות מכתב אישום זה, המדובר בעבירות ההולכות ומסלימות ואין הדבר יכול לשמש כהגנה.

כן דחה בית המשפט את טענת המשיב, כי השוטרים יכלו למנוע את הדברים כבר לאחר האמירות הראשונות, אם היו חוקרים ומזהירים אותו. עם זאת, הביא בית משפט קמא בחשבון דברים אלה בעת בחינת חלופת מעצר אשר למסוכנותו של המשיב, שכן העוררת עצרה אותו רק ביום 11.10.15, שלושה שבועות לאחר האירוע האחרון שמפורט בכתב האישום, ללא הסבר מניח את הדעת, ואילו הייתה סבורה שיש בדברים הללו כדי לסכן את השוטרים, הייתה פועלת לעוצרו בסמוך לאמירת הדברים עוד במהלך חודש אוגוסט.

בית משפט קמא הביא במכלול שיקוליו את העובדה כי המשיב נעצר בתיק אחר במהלך חודש אוגוסט, לאחר שמרבית הדברים המפורטים בכתב האישום הכא נאמרו על ידו, ולמרות זאת לא נחקר ולא הוזהר עליהם, ויש להניח כי לו היה נעשה כך, היה חדל המשיב מלהמשיך בדברים.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות, מאחר שניתן להסתמך על האזנות הסתר לצורך הוכחת הדברים, וכוונת המשיב נלמדת בבירור מדבריו, וכן מאופן ביצוע השיחות, כאשר במרבית המקרים מתקשר המשיב לעצמו, ועל כן אופן ביצוע העבירה מלמד על רצונו כי הדברים יבואו לידיעת השוטרים.