עמ"ת 39883-12-16 מדינת ישראל נ' אלגריסי(עציר)

ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 18.12.16 במסגרת מ"ת 23413-10-16, בגדרה הורה על שחרור המשיב למעצר בית בפיקוח אמו ובת זוגו, תוך מתן שעות התאווררות והפקדת ערבויות.

רקע

1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לדירת מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), גניבה, לפי סעיף 384 לחוק והונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986.

2. על פי עובדות כתב האישום, ביום 29.9.16 או בסמוך לכך, התפרץ המשיב לבית המתלוננת, ברח' הרב קוק 10 בנתניה. נטען כי המשיב גנב מביתה כסף מזומן, שלושה כרטיסי חיוב שאחד מהם מסתיים בספרות 5748 וטלפון נייד. בסמוך לכך, ניסה המשיב למשוך כסף באמצעות כרטיסי החיוב ממכשיר כספומט הנמצא ברחוב שטמפפר 17 בנתניה. המשיב ניסה לעשות כן שלוש פעמים עד שהכרטיס נחסם.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה העוררת למעצר המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. בית המשפט קמא קבע כי קיימת חולשה משמעותית בחומר הראיות וכפועל יוצא, הורה על שחרור המשיב בתנאים. העוררת עררה על החלטה זו וביום 6.11.16 נקבע כי חומר הראיות שהצטבר כנגד המשיב מקים תשתית ראייתית לכאורית, שיש בה את העוצמה הנדרשת כדי להביא להרשעתו, לאחר עיבודו בכור ההיתוך הראייתי של המשפט עצמו. המשיב נעצר עד להחלטה אחרת שתינתן בתום דיון בסוגיות עילת המעצר וחלופת מעצר (ר' עמ"ת 44493-10-16 מדינת ישראל נ' אלגריסי (6.11.16)).

4. בתאריך 18.12.16, לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המשיב, הורה בית המשפט קמא על שחרורו לחלופת מעצר בבית אמו, בפיקוחה ובפיקוח בת זוגו. בית המשפט קמא הוסיף והורה על שעות התאווררות מדי יום בין השעות 10:00 עד 12:00. כל זאת, בהסתמך על המלצת שירות המבחן.

   טענות הצדדים

5. העוררת טוענת כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתה, לא ניתן לתת במשיב את מידת האמון הנדרשת לשם שחרורו בתנאים שפגיעתם בחרותו פחותה. העוררת הדגישה את עברו הפלילי של המשיב, הכולל 18 רישומים קודמים, מתוכם 17 הרשעות קודמות בגין עברות של התפרצות לדירת מגורים, הונאה בכרטיס חיוב, גניבה, אלימות וסמים. עוד הדגישה העוררת, כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו, לכאורה, בה בעת ששני מאסרים מותנים מרחפים על ראשו.

   העוררת הוסיפה וטענה, כי אין לייחס משקל גבוה להמלצות שירות המבחן, בהינתן שתכנו של התסקיר הושתת, בעיקרו, על הדברים שמסר המשיב לקצינת המבחן, שלא נבדקו באופן אובייקטיבי. כך מפנה העוררת לעובדה שלא נערכו למשיב בדיקות צריכת סמים, לא נבחנה תעסוקתו של כדבריו ואף לא נבדק אם אכן קיבל טיפול בתחליפי סם בידיעתה של עובדת סוציאלית. עוד הובהר, כי שירות המבחן כלל לא נועד עם העובדת הסוציאלית על מנת להתרשם מקיומו של טיפול בצריכת הסמים של המשיב. כן הודגש, כי תסקיר שירות המבחן מסתמך בין היתר על כך שמדובר בתיק היחיד התלוי ועומד כנגד המשיב, אלא שגיליון הרישום הפלילי שלו מלמד כי תלויים ועומדים כנגדו שני תיקים נוספים. האחד, כתב אישום בגין עבירות התפרצות לבית מגורים וגניבה מיום 8.10.11, הקבוע ליום 29.1.17. השני, תיק חקירה שהועבר לבחינת תביעות, בגין עבירת התפרצות לדירת מגורים מתאריך 23.8.16.

   הובהר כי שירות המבחן התחשב בכך שבמהלך העת האחרונה לא נפתחו כנגד המשיב תיקים נוספים. העוררת סבורה כי התרשמות זו שגויה, שכן המשיב שוחרר ממעצר בתאריך 2.11.15 וכתב האישום הנוכחי מייחס לו מעורבות בעבירות מיום 29.9.16.

   העוררת בעמדה כי אין לקבל את התרשמותו של שירות המבחן מהמפקחות שהוצעו בעניין המשיב. העוררת הטעימה כי אמו של המשיב לא נמצאה כדמות מכוונת ומציבת גבול עבורו בשנים הקודמות. שירות המבחן הבהיר את השינוי בגישתו כלפי האם, בכך שהמשיב מצוי בהליך חיובי שכאמור, התרשמות זו מבוססת אך ורק על הדברים שמסר בפגישתו עם קצינת המבחן. כן סבורה העוררת כי אין לקבל את התרשמות שירות המבחן בנוגע לבת זוג המשיב, שכן מדבריה עולה כי היא מבטאת אמון בגרסתו לפיה לא נטל חלק בעבירות המיוחסות לו ומשכך, יש להטיל ספק באפקטיביות הפיקוח על ידה.

   העוררת הפנתה לאסמכתאות בתימוכין בטענותיה.