עמ"ת 36237-09-15 בכורי נ' מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו מיום 7.9.15 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג'ויה סקפה שפירא) אשר ניתנה במסגרת תיק מ"ת 6934-09-15. בהחלטה זו נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיבה והוראה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום בו הוא מואשם בעבירות שביצע, לפי הטענה, כלפי אשתו ובקשר אליה. מדובר בעבירות של היזק לרכוש במזיד, הפרת הוראה חוקית, איומים והכשלת שוטר במילוי תפקידו. בתום דיון שהתקיים לפניו ביום 13.8.15 קבע בית משפט השלום (ולעניין זה לא הייתה מחלוקת), כי יש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וקיימת עילת מעצר. בית המשפט הורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר, ותסקיר כזה הוגש. בתום דיון נוסף שהתקיים לפניו ביום 7.9.15 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו, ומכאן הערר שלפניי.

בהחלטתו הראשונה ציין בית משפט השלום כי בכתב האישום לא מיוחסת לעורר אלימות של ממש כלפי המתלוננת אלא רק עבירת איומים, וכי אין מדובר באיומים מהרף הגבוה. לתוצאה שנקבעה בהחלטתו השנייה ולפיה יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו, הגיע בית המשפט לנוכח קביעתו בדבר רמת מסוכנות גבוהה הנשקפת מהעורר כלפי המתלוננת. למסקנה זו הגיע בית משפט השלום על יסוד המשקל המצטבר של הנתונים הבאים: התרשמותו של שירות המבחן מאישיותו של העורר ומטיב מערכת היחסים הקיימת בינו לבין המתלוננת המתבטאת בדפוסי התנהגות אובססיביים של העורר כלפי אשתו; עברו הפלילי של העורר הכולל עונש מאסר על תנאי בר הפעלה; העובדה שהליכים טיפוליים שננקטו בעבר נגד העורר בדמות צו שירות לתועלת הציבור לא נוצלו על ידו ועל כן הצו הומר במאסר בעבודות שירות; והעובדה כי העורר עבר, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו באישום השני בעוד שצו הרחקה תלוי ועומד נגדו.

בית משפט השלום התייחס בהחלטתו השנייה להמלצת שירות המבחן לבחון אפשרות של מעצר בפיקוח אלקטרוני בבית הוריו של העורר, ואולם מסקנתו של בית המשפט הייתה שאין מקום לעריכת בחינה כזאת, שכן כאשר מדובר במעצר בפיקוח אלקטרוני האפשרות להפר את תנאי השחרור עדיין קיימת, ועל כן נדרשת מידה של אמון שיש לתת בעורר וכן פיקוח אנושי מניח את הדעת אשר יבטיחו כי יימנע מהעורר להגיע לאשתו, לאיים עליה ולפעול באלימות כלפיה.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הערר. אכן, העורר אינו מואשם בכך שנהג באלימות פיזית כלפי אשתו. ואולם מחומר החקירה עולה, כי ביסוד המעשיים הלכאוריים המיוחסים לעורר קיימת מערכת יחסים בעייתית מאד של העורר כלפי אשתו, ובמיוחד חשדו כי היא בוגדת בו. די אם אציין כי באישום השני מואשם העורר, כי בשל חשדו האמור וחרף צו הרחקה שהיה תלוי נגדו, העורר הסיע את אשתו במכונית ברחובות העיר, בניגוד לרצונה, תוך שהוא אומר לה שהוא יודע שהיא בגדה בו, ודורש ממנה למסור לו פרטים בקשר לכך. נסיעה זו הסתיימה בשל כך שהעורר נהג במכונית כשהוא מזגזג בין הנתיבים, וסיור משטרתי שגרתי הבחין בכך והורה לעורר לעצור. מקריאת הודעת המתלוננת ניתן בהחלט להתרשם מהאווירה הקשה ששררה באותו זמן במכונית.