עמ"ת 25517-06-16 חומס נ' מדינת ישראל

בתאריך 20.05.2016 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למגורים כדי לבצע עבירה, גניבה, גניבת רכב, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון נהיגה ושימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר.

עפ"י עובדות האישום הראשון, בתאריך 16.05.2016 בסמוך לשעה 04:00, התפרץ הנאשם לבית במושב בית הגדי בכך שעקר את סורג המרתף בבית ונכנס אל הבית דרך החלון, בכוונה לבצע גניבה. במעמד זה, גנב הנאשם מהבית 3 טבעות יהלום וכן מפתחות של רכב מסוג מרצדס.

עפ"י עובדות האישום השני, בסמוך לאחר המתואר באישום הראשון, הנאשם הניע את הרכב ונסע עמו מהמקום לעבר ירושלים, זאת מבלי שהחזיק בידיו רישיון נהיגה כדין.

השוטרים קיבלו עדכון מחברת איתורן על מקום הרכב ופרסו מחסום בנתיב נסיעתו של הנאשם. כאשר הנאשם הבחין במחסום שלפניו ובשוטרים מאחור, יצא מהרכב ונמלט בריצה מהשוטרים, עד אשר הצליח השוטר טל חיים להדביק את הנאשם, זאת לאחר שצעק לו מספר פעמים שיעצור וכאשר אחז בכתפו של הנאשם, הנאשם הסתובב ודחף אותו בחזהו באמצעות ידיו.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

בהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 02.06.2016 נקבע, כי לא קיימות ראיות לכאורה להתפרצות ולגניבה, אך קיימות ראיות לסיוע לגניבת רכב. עוד נקבע, כי קיימות ראיות לקשירת קשר לביצוע פשע – עבירה שהעורר לא הואשם בה. כב' בית המשפט קמא קבע, כי מיקום העורר, לצד העובדה ששוחח בטלפון הנייד מספר שיחות לאחר שעת ההתפרצות והסבריו המופרכים, מלמדים על התארגנות של מספר עבריינים שזהותם אינה ידועה שקשרו ביניהם קשר לבצע פשע – לפרוץ ולגנוב – תוך חלוקת תפקידים, ועל מעורבות העורר באותה התארגנות.

בתום הדיון שוחרר העורר בתנאים מגבילים, הכוללים מעצר בית מלא בבית הוריו ובפיקוחם, וכן הפקדה בסך 2,000 ₪, חתימת התחייבות עצמית בסך 7000 ₪ ושתי ערבויות צד ג' כ"א 7,000 ₪.

מכאן הערר שבפניי על החלטת כב' בית משפט השלום (כב' השופטת שוש שיטרית), המכוון כנגד הקביעה, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה שלא נכללה בכתב האישום וכן כנגד הקביעה, כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות וכפועל יוצא מכך, כנגד הטלת תנאי מגביל של מעצר בית מלא כאשר לטענת הסנגור יש להסתפק בתנאים להבטחת התייצבות בלבד. עוד נטען, ששגה ביהמ"ש קמא כשלא העניק משקל לטענות העורר בדבר אלימות השוטרים, הסתרת חומר זה מעיני הסנגור והיעדר קיומו של אישור שפיטה מטעם מח"ש.

לטענת הסנגור, ראיות המשיבה ביחס להתפרצות לדירה, גניבה וגניבת הרכב נסמכות על העובדה שהעורר נתפס בסמוך למחלף הראל כשהוא נוהג ברכב הגנוב, כשעה וחצי לאחר אירוע הפריצה, לצד גרסת העורר אשר לא תאמה את מסלול נסיעת הרכב כמפורט בדו"ח חברת איתוראן.

העורר נתפס כאשר הטלפון הנייד שלו ברשותו. דו"ח האיכון שנערך לטלפון הנייד שלו מלמד, כי הוא היה באזור ירושלים בזמן הפריצה ובסמוך לאחריה, עד לשעת תפיסתו בידי השוטרים. העורר שוחח בטלפון מספר שיחות בזמן זה. לטענת ב"כ העורר, לא ניתן להסיק מכך כי העורר קשר קשר לבצע פשע עם אחרים.

לדבריו, אף גרסת העורר שאינה תואמת את מסלול נסיעת הרכב, אין בה כדי להשלים את החוסר הראייתי האמור. ייתכן שגרסתו נמסרה מפחד ו/או מחוסר רצון למסור את פרטי האדם אשר מסר לו את הרכב ואין בכך כדי להוות תחליף לצורך בראיה פוזיטיבית אשר תסבך את העורר בקשירת הקשר עם אחרים לביצוע פשע. זה הדין גם באשר להתנהלות העורר ואי הציות למחסום המשטרתי. העורר נהג ללא רישיון ובחקירותיו מסר כי ברח כדי להימנע ממפגש עם השוטרים בנסיבות אלה. עוד טען, כי ישנה סתירה בקביעת בית משפט השלום, כי מחד גיסא הנאשם קשר קשר עם אחרים והיה חלק מתכנית עבריינית סדורה, שכללה חלוקת תפקידים ומאידך גיסא, קבעה, כי הוא סייע לגניבת רכב (ולא מבצע בצוותא).

עוד טען ב"כ העורר, כי כלל יסוד הוא, כי עבירות רכוש, כשלעצמן, אינן מקימות עילת מעצר. במקרה דנן, אין הצדקה לסטייה מכלל זה לאור נסיבות האירוע וחלקו של העורר בו וכן על רקע נתוני העורר ומאפייניו – צעיר בן 18 ונעדר הרשעות קודמות ו/או כל הסתבכות עם החוק.

עוד טען ב"כ העורר, כי שגה בית משפט השלום (כב' השופט יואב עטר) בכך שקבע קיומו של "מעבר לניצוץ ראייתי" וקיומה של עילת מעצר מובהקת, בדיון בו נתבקשה דחייה ללימוד חומר הראיות. לדבריו, המדובר בנוהג הולך ומשתרש החורג מהרף הראייתי הנדרש בשלב ראשוני זה, וגולש לקביעות המתאימות לרף של ראיות לכאורה. הגם שתכלית הקביעה נועדה להקפיד על זכויות העצורים, בפועל היא פוגעת בזכות הטיעון של העצור ומקפחת את יכולתו לתקוף את חולשת המסכת הראייתית, כאשר נקבעות עובדות בטרם למד ב"כ העורר את חומר הראיות בתיק ונועלת את דעתו של בית המשפט בטרם שמע את הטיעונים. הוא הדין אף ביחס לשאלת קיומה של עילת מעצר – אין מקום לקבוע, בשלב זה, מסמרות באשר לטיבה ועוצמתה של עילת המעצר תוך הפנייה לראיות התומכות בכך.