עמ"ת 24117-11-14 בר (עציר) נ' מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת שלאעטה חלאילה) מיום 6.11.2014, במ"ת 42051-10-14, אשר במסגרתה הורתה כב' השופטת כי קיימות ראיות לכאורה לגבי האשמה המיוחסת לעורר והורתה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו עובר למתן החלטה סופית בבקשה למעצרו עד תום ההליכים.

רקע כללי – 

1. האירועים הרלבנטיים היו כדלקמן: כנגד העורר התנהלה במשך תקופת מה חקירה סמויה בחשד למעורבותו בסחר בסמים או באחזקת סמים שלא לשימוש עצמי. החקירה כללה, בין היתר, מעקבים והאזנות סתר (לאחר הוצאת היתר כדין). השיחות שלהם האזינה היחידה החוקרת היו בין העורר לבין כמה אחרים. ביום 13.10.2014 הגיע מידע לגבי כוונתו של העורר לסוע עם אחר לטבריה. קצין החקירות הרלבנטי החליט שיש לבצע חיפוש ברכב ואולי אף מעצר. בהתאם, ביום זה, 13.10.2014 בשעה 23:00 לערך, כאשר הגיע העורר יחד עם האחר לטבריה, ברכב מסוג פולסווגן פולו (להלן: "הרכב"), השוטרים עצרו את הרכב, חיפשו בו ולא מצאו דבר. במעמד זה, אף נשאל העורר אם "יש עליו משהו שלא אמור להיות עליו", והשיב שיש עליו "שש פיתות". בחיפוש שבוצע עקב כך בבגדיו, נמצאו בתחתוניו שש אריזות המכילות סם מסוכן מסוג חשיש, במשקל נטו של 556 גרם לערך (להלן: "הסמים").

2. על רקע האמור – הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, ובמקביל, הוגשה הבקשה למעצרו עד תום ההליכים.

3. בדיונים שהתקיימו בבהמ"ש קמא בבקשת המעצר טען העורר שהחיפוש אשר במהלכו נתפסו הסמים היה בלתי חוקי, מחמת כמה סיבות: האחת, הוא בוצע ללא צו שיפוטי; השניה, הוא בוצע ללא הסכמת העורר; והשלישית – הוא בוצע ללא שהתקיים חשד סביר כנגד העורר שהצדיק את ביצועו – תוך הפנייה להלכה שנפסקה ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (6.3.2012) (להלן: "הלכת בן חיים"). עוד נטען כי ככל שהחשד הסביר נעוץ במידע שעולה מתוך דוחות העיקוב או מהאזנות הסתר עובר למעצר – אזי שהיה צריך להעביר את כל המידע לעיון הסניגור, וכיון שהוא לא הועבר לעיון ההגנה (להלן: "החומר החסוי") – לא ניתן לבסס עליו בקשה למעצר עד תום ההליכים ואסור היה לבית המשפט קמא לעיין בחומר או להתייחס אליו בהחלטתו. עוד נטען כי הסמים שנתפסו היו לשימוש עצמי וכי קיימים מחדלי חקירה לגבי האפשרות שאכן המדובר בצריכה עצמית (כגון, אי מיצוי החקירה לגבי טענת העורר לפיה יש בידיו את האמצעים הכלכליים לממן רכישת סם לשימוש עצמי בכמות כה גדולה).

4. המדינה טענה כי הסם נתפס כדין, בין אם לאור העובדה שהוא נתפס במהלך מעצר ולא במהלך עיכוב, הן לאור הסכמה שניתנה והן לאור קיומו של חשד סביר לגבי העורר, העולה גם מהתנהלותו במעמד החיפוש ברכב וגם מדוחות העיקוב וההאזנות שבוצעו לגביו במשך זמן מה. לגבי העדרו של צו שיפוטי – נטען כי הוראות החוק מאפשרות ביצוע חיפוש בנסיבות מתאימות אף ללא צו. עוד נטען כי מרבית החומר החסוי הועבר לעיון הסניגור ולגבי חלקו תוגש תעודת חסיון בהמשך. לגבי טענת ה"צריכה העצמית" נטען כי לא היו כל מחדלי חקירה וכי העורר עצמו אמר בחקירה כי לא עבד בעת האחרונה כך שלא היה טעם לחקור מעבידים לשעבר "רחוקים בזמן" לגבי השתכרותו דאז.

   ההחלטה נשוא הערר וטענות הצדדים -

5. בהחלטת בית המשפט קמא נשוא הערר נקבע כי אין כל ממש בטענה לפיה החיפוש אינו חוקי כיון שבוצע ללא צו שיפוטי, תוך הפניה למקור הסמכות לביצוע חיפוש כאמור אשר בסעיף 18(ב)(2) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח משולב], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים"), המסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם, אף טרם מעצרו ואף ללא צו שיפוטי, "אם יש לו יסוד סביר להניח שאותו אדם נושא עמו שלא כדין סם מסוכן". באשר למבחן "היסוד הסביר", מפנה בהמ"ש קמא למבחנים שנפסקו בהלכת בן חיים לגבי המונח "חשד סביר" על דרך ההשוואה, וקובע כי לשוטר במקרה דכאן היה יסוד סביר להניח שהעורר מחזיק על גופו סם. בית המשפט מציין כי אמנם החומר החסוי לא הועבר עדיין לעיון הסניגור, אך היות והוא יועבר לעיונו בהמשך (או לפחות חלקו), בהמ"ש רשאי לעיין בו, ולכן - כך עשה. מסקנת בהמ"ש קמא בהמשך היא שהחיפוש היה חוקי (ברמה הלכאורית הנבחנת בשלב של בקשת המעצר), וכך גם הראיות שנמצאו במסגרתו – ולפיכך, קיימות ראיות לכאורה. ממשיך וקובע בית המשפט קמא כי אף אם יש מקום לספק לגבי קבילות הראיות וחוקיות החיפוש – הרי שהטענות תתבררנה בתיק העיקרי, וכיום – עסקינן רק בשלב הראיות לכאורה. את טענת מחדלי החקירה בזיקה לטענת הצריכה העצמית דוחה בהמ"ש קמא הנכבד, ואף בהקשר זה עמדתו היא שקיימות ראיות לכאורה לגבי כך שאין המדובר בצריכה עצמית וכי הבירור הפרטני יתבצע בתיק העיקרי. מסכם בית המשפט קמא וקובע כי הגם שיש ראיות לכאורה והגם שיש עילת מעצר – הוא מבקש שיוכן תסקיר של שירות המבחן למבוגרים טרם סיום הדיון בבקשה, על מנת לבחון את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר, ובהתאם – נקבע דיון המשך.

6. בהודעת הערר, כמו גם במהלך הדיון – משיג הסניגור על כל קביעותיו של בהמ"ש קמא, אם כי את עיקר טיעוניו מיקד בעיונו של בהמ"ש קמא בחומר החסוי. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט קמא, ואף טענותיה הן בעיקר אותן הטענות שהושמעו בערכאה קמא.

   דיון והכרעה – 

7. עמדתי כי דין הערר להדחות.