עמ"ת 23386-09-14 מדינת ישראל נ' ע. (עציר)

בפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום בעכו (כב' השופטת פיינסוד-כהן), מיום 8/9/14 במסגרת מ"ת 13304-09-14, אשר במסגרתו הורה כב' ביהמ"ש קמא על הפנייתו של המשיב להליך של גמילה באשפוזית הפועלת במסגרת "עמותת מרכז החלמה יהודי-ערבי טמרה" (להלן: "האשפוזית").

1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת גניבה. כפי שנטען בכתב האישום, ביום 2/9/14 בסמוך לשעה 13:00 ישבה המתלוננת (ילידת 1998), יחד עם חברה שלה על מדרגות האודיטוריום בעכו והחזיקה בידה מכשיר טלפון נייד מסוג אייפון 5. המשיב ביקש מהמתלוננת לבצע שיחת טלפון, היא מסרה בידיו את המכשיר, המשיב עשה עצמו כמי שמתחיל לנהל שיחת טלפון עם אחר ואז החל לברוח, כאשר הוא נוטל עמו את המכשיר בכוונה לשלול אותו מהמתלוננת שלילת קבע. בהמשך, מכר המשיב את המכשיר לאחר תמורת 200 ₪. בהתאם, כאמור לעיל, מיוחסת למשיב עבירת גניבה (מכוח סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977).

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בבקשה נטען שהאמור מלמד על מסוכנות לשלום הציבור המחייבת מעצר עד תום ההליכים וכי קיים אף חשש מהימלטות מן הדין בשל העובדה שהמשיב הינו נרקומן, מחוסר עבודה ומתגורר ברחוב - כך שיהא קשה לאתר אותו ולוודא שיוכל להתייצב להמשך ההליכים. עוד נטען בבקשה, כי מחקירותיו של המשיב עולה שהוא צורך סם מסוג הרואין וכי קיים חשש שהוא ימשיך לבצע עבירות דומות לצורך מימון הסם. כך גם נטען כי המשיב ביצע בעבר עבירות פליליות רבות, אשר בגינן אף ריצה עונשי מאסר, אם כי המדובר בעבירות "ישנות".

3. במהלך הדיון שהתקיים בבימ"ש קמא, הסכימה הסניגורית לכך כי קיימות ראיות לכאורה ובהקשר זה יש לראות שהמשיב מאשר בחקירתו את העובדות שמפורטות בכתב האישום, כך שלמעשה הודעתו כוללת הודאה.

4. באשר לעילת המעצר, קבע בית משפט קמא, כי ככלל עבירת הגניבה אינה מקיימת עילת מעצר סטטוטורית, אך קיימים מקרים אשר בהם גם עבירות רכוש יכולות להקים עילה כאמור. ביהמ"ש סבר שבמקרה הספציפי ניתן לומר שקיימת עילת מסוכנות בשל העובדה שהטלפון נלקח מקטינה, למרות שלא הופעל כל כוח במהלך נטילת הטלפון (שכן הקטינה המתלוננת מסרה מרצונה את המכשיר למשיב). לשיטת ביהמ"ש המדובר בתרמית אשר מלמדת על רף של מסוכנות מסוים. עוד נקבע, כי השימוש היום יומי של המשיב בסם (כפי שהוא עצמו מסר בחקירתו) והעובדה שהוא עצמו סיפר שהוא גנב את הטלפון על מנת להשתמש בכספים שיקבל תמורת מכירתו לצורך רכישת סם ולחילופין מזון, מלמדת על כך שיש סיכוי רב שעבירות מסוג זה תחזורנה על עצמן, תוך ציון העובדה שהמשיב חסר דיור ואינו יכול לשוב לגור בדירה שם גרה אשתו בשל צו הרחקה שהיא הוציאה כנגדו. לכן, הקביעה הייתה שקיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות (ללא התייחסות לחשש מהמלטות).

5. בהתייחס לעבר הפלילי סיכם ביהמ"ש קמא כי המדובר בהרשעות רבות, אך ההרשעה האחרונה הינה משנת 2000, בהתייחס לעבירה שבוצעה בשנת 1999, כך שלמעשה המשיב לא הועמד לדין (וקל וחומר שלא הורשע בפלילים) משך 14 שנה, כך שעברו הפלילי מרוחק וכמעט שאינו רלבנטי.

6. בהמשך, בחן ביהמ"ש את הבקשה שהעלה המשיב והיא לאפשר לו להשתלב בתהליך טיפולי לגמילה מסמים באשפוזית בטמרה. בהקשר זה נטען, כי המשיב פנה ביוזמתו למר רפי אלבז, מדריך לטיפול בהתמכרויות, אשר נפגש עמו במסגרת קבוצה לעזרה עצמית של מכורים לסמים, וביקש ממנו לסייע לו להיגמל מהסמים. לתיק בימ"ש קמא הוגש מכתב של מר אלבז, אשר בו הוא מציין שהמשיב פנה אליו בבקשת עזרה, הסביר לו כי הוא נמצא במצב שבו אין לו "איפה לישון ומה לאכול" וכי הוא "הגיע לתחתית" ורוצה להיגמל מהסם. בהתאם, פנה מר אלבז לרשות הלאומית למלחמה בסמים לגורמים המעורבים בפרויקט המכונה "פרויקט לוינסקי", המסייע לדרי רחוב הרוצים להיגמל ואשר ידם אינה משגת לממן את השהות במוסדות גמילה. מר אלבז מסביר כי הוא קיבל אישור למימון הליך הגמילה בהתייחס למשיב ואף פנה לאשפוזית בבקשה דחופה לקבל את המשיב לתחילתו של הליך. עוד הוגש לתיק של ביהמ"ש קמא מכתבה של עורכת הדין אנואר דיאב, מהאשפוזית, שם היא מסבירה כי האשפוזית פועלת בשיתוף פעולה עם הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול ואכן נכונה לקבל, לצורך הליך הטיפול, את המשיב, אשר קליטתו אושרה לאחר בדיקות שבוצעו. עורכת הדין דיאב אף התייצבה בביהמ"ש ביום 8/9/14 ובמהלך חקירתה הסבירה כי הטיפול באשפוזית בשלב הראשון הינו לתקופה של 21 יום; כי הטיפול הינו בתנאים של פנימייה סגורה; כי על השוהים יש פיקוח של מדריכים 24 שעות ביממה; כי המדובר במתחם מגודר עם שער חשמלי בכניסה וכי ניתן לשהות במוסד בתנאים של חלופת מעצר כאשר האחראים מתחייבים להודיע לביהמ"ש במידה והשוהה שנמצא בתנאי מעצר עוזב את המתחם. עוד הוסבר במהלך החקירה, כי הנציגים של האשפוזית מתחייבים לדווח גם במידה ויופרו תנאי השהות באשפוזית, כלומר במידה והתנהגותו של המשיב באשפוזית לא תעלה בקנה אחד עם ההנחיות הטיפוליות וההוראות הגורמים המוסמכים.

7. לאור הדברים, החליט בימ"ש קמא כי אמנם דרך המלך טרם הפנייתו של המשיב לחלופת מעצר כגון זו המתוארת מעלה הינה הפנייתו לתסקיר של שירות המבחן, אך במקרה מיוחד זה יש להפנותו לאשפוזית אף ללא קבלת תסקיר של שירות המבחן. ביהמ"ש הטעים כי לשיטתו למשיב יש מוטיבציה לעבור את ההליך המדובר וכי מבחינה פרקטית אנו נמצאים במצב שבו קליטתו אושרה, המימון אושר, ישנה "מיטה פנויה" – ולו נאלץ להמתין פרק זמן של לפחות 5 שבועות עד אשר יוכן תסקיר בעניינו, הנתונים דלעיל עשויים להשתנות. ביהמ"ש מסכם ואומר שהוא מוצא לנכון שלא להחמיץ את חלון ההזדמנות שקיים בעת הזו - ולכן הורה על העברתו לאשפוזית, תוך קביעת תנאים מגבילים ומתוך כוונה לקיים דיון משלים בתום התקופה הראשונית של הטיפול.

8. החלטה זו הינה נשוא הערר.