עמ"ת 21537-05-15 מדינת ישראל נ' גליק

1.לפני ערר שהגישה המדינה (תיקרא להלן: "העוררת"), וערר שכנגד שהגיש המשיב (ייקרא להלן "המשיב"), על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת מ' קסלסי), בתיק מ"ת 20926-10-14, מיום 4.5.15, לפיה החליט בית המשפט להקל בתנאי השחרור של המשיב, כך שיוכל לבקר בהר הבית בתנאים הבאים: "המשיב זכאי לביקור בהר הבית אחת לחודש. מועד הביקור ושעת הביקור ייקבעו באופן בלעדי על ידי המשטרה, וזו תודיע למשיב 24 שעות קודם לביקור על מועדו; המשיב ילווה באדם אחד בלבד נעדר עבר פלילי אשר יסייע לו, אם תש כוחו ויזדקק לעזרה פיסית בהסעת כסא גלגלים או תמיכה אחרת; נאסר על המשיב להחזיק טלפון חכם או מצלמה בעת הביקור, על מנת שלא יוכל להתגרות בציבור המוסלמי, כפי שנטען שעשה באירוע נשוא כתב האישום; נאסר על המשיב לקרוא כל קריאה בקול רם לעבר ציבור כלשהו; כל הפרה של תנאים אלו או התנהגות שלדעת קצין משטרה מהווה הפרת סדר, תקצר באחת את הביקור ותהווה עילה לבקשה לעיון חוזר בהחלטה זו על ידי המדינה", זאת לאחר שבהחלטות קודמות נאסר על המשיב לבקר בהר הבית, וכחלק מתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט, בעקבות כך שתלוי ועומד כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בכתב האישום נטען כי בעת שהמשיב סייר ברחבת הר הבית בירושלים התפתחו בינו לבין מבקרים מוסלמים במקום עימותים. המתלוננת שהייתה בדרכה לצאת מהמקום נדחפה על ידי המשיב ונפלה ארצה. כתוצאה מכך נגרם למתלוננת שבר בידה.

2.נושא עלייתו של המשיב להר הבית בהקשר להליך המתנהל בבית משפט השלום נבחן במהלך מספר דיונים, הן לפני הגשת כתב האישום והן לאחריו, ובעניין זה ניתנו מספר החלטות בעבר.

3.בתי המשפט חזרו ואסרו על המשיב לעלות להר הבית כחלק מתנאי שחרורו, הן לפני הגשת כתב האישום ואין לאחריו.

4.במיוחד יש להדגיש את החלטת בית משפט זה (כב' השופט א' רומנוב), בתיק עמ"ת 49021-11-14, מיום 4.12.14, שניתנה לאחר שהוגש ערר על החלטת בית משפט השלום, שקבע את תנאי שחרורו של המשיב לאחר הגשת כתב האישום. במסגרת החלטתו דן בית המשפט המחוזי בירושלים בשאלת מסוכנותו של המשיב ותנאי שחרורו.

5.בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשאלה זו, התייחס למכלול הראיות שבתיק החקירה וקבע כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

6.באשר לשאלת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, קבע בית המשפט כי לא מצא שנפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום להורות על הרחקתו של המשיב מהר הבית.

7.בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח שהמשיב אינו אדם אלים וכי לא הגיע להר הבית במטרה לתקוף ולגרום להתרחשות האירוע המיוחס לו בכתב האישום, אלא מדובר במעשה שנעשה בלהט העימות שפרץ בין המשיב לבין קבוצת הנשים שהייתה באזור הר הבית באותו יום. בית המשפט התרשם מצילומים שהוצגו וקבע, כי עולה מהם שהמתח השורר בין המשיב לבין קבוצות המוסלמים הנוכחות באזור הוא רב. הוסיף בית המשפט וקבע, כי קיימת אפשרות סבירה להתרחשות אירוע דומה בעת נוכחות המשיב במקום, והדבר עלול להביא להסלמה במקום, מה עוד שמחומר הראיות עלה שהמשיב אינו מקבל את מרות השוטרים, וכי המשיב החל לפתע לרוץ במעלה המדרגות לעבר המקום בו נכחה קבוצת נשים מוסלמיות, זאת כדי להגיע למדרגות טרם ימנעו זאת ממנו השוטרים. מהראיות עלה, כי המשיב התגרה בשוטרים וצילם שוטרים כדי להוכיח שהם מצדדים באנשי הווקף.

8.בהמשך התייחס בית המשפט המחוזי לנושא הר הבית עצמו, היינו כי אין מדובר במקום רגיל, אלא במקום רגיש במיוחד, שבו שורר מתח רב בין הקבוצות השונות ואיש אינו יכול להבטיח שאירוע דומה או חמור ממנו לא יתרחש שוב.