עמ"ת 20277-05-16 אלימלך(עציר) נ' מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית משפט קמא, אשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינה של העוררת, וקיימת עילת מעצר, ועל כן ניתנה הוראה בדבר מעצרה עד תום ההליכים.

השאלה המרכזית העומדת ביסוד ערר זה, היא האם סיטואציה בה קיימת חוות דעת פסיכיאטרית, ממנה עולה כי העוררת אינה כשירה לעמוד לדין ולא הייתה אחראית למעשה בעת ביצוע העבירה, והתביעה מסכימה לאמור בחוות הדעת, מאפשרת את מעצרה עד תום ההליכים עד לבירור אשמתה, הליך המתבצע לבקשתה, ובהתאם לסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן - חסד"פ)

2.כתב האישום שהוגש נגד העוררת מייחס לה עבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. נטען כי ביום 16.4.16 החזיקה העוררת מוט ברזל שעה שנתקלה בשכניה בחדר המדרגות, שאז איימה עליהם ברצח ובהמשך אף זרקה את המוט לעבר המתלונן וגרמה לפגיעה בידו.

3.מחוות הדעת הפסיכיאטרית שעל עריכתה הורה בית משפט קמא עלה כי העוררת נעדרת כשירות דיונית ומהותית ונמצאת במצב פסיכוטי.

4.במסגרת ההליך שנוהל בבית משפט קמא, קיבלה המשיבה את האבחנה בדבר היעדר כשירות דיונית, ועתרה להפסקת ההליכים והוצאת צו אישפוז, אלא שההגנה עמדה על רצונה לברר את אשמתה של העוררת. המשיבה, נוכח הסכמתה לטענה כי העוררת נעדרת כשירות דיונית, נמנעה מהבעת עמדה ביחס לשאלת הכשירות המהותית.

5.בית משפט קמא קבע, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, כי בקביעת עוצמת התשתית הראייתית יש ליתן משקל גם לממצאי חוות הדעת הפסיכיאטרית, אלא שאף אם מדובר בתשתית בעלת עוצמה נמוכה, הרי בהינתן טיב המסוכנות והיעדר חלופה, יש מקום להורות על מעצרה עד תום ההליכים בתנאי אשפוז לפי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש.

6.בהודעת הערר ובמהלך הדיון בפניי טען ב"כ העורר כי ממצאי חוות הדעת מחייבים קביעה לפיה אין בנמצא ראיות לכאורה, ומכאן שלא ניתן להורות על מעצרה של העוררת, והפתרונות למצבה מצויים במסגרת סמכויותיו האזרחיות של הפסיכיאטר המחוזי.

7.ב"כ המשיבה סמך ידיו על החלטת בית משפט קמא מטעמיה, אך ציין כי בפרק הזמן שעבר ממועד החלטת בית משפט קמא הגיעה המשיבה למסקנה לפיה היא מסכימה גם לאותו חלק בחוות הדעת בדבר היעדר כשירות מהותית.