עמ"ת 14151-11-14 אלימלך נ' מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית משפט קמא (כב' הש' ר. זועבי) מיום 15/10/14, אשר הורתה על שחרור העורר בתנאים ובין היתר בתנאי של מתן צו טיפול מרפאתי לעורר.

כנגד תנאי זה מוגש הערר שבפניי.

אקדים ואציין כי בית משפט קמא קבע כי לא התקיימה עילת מעצר, אולם סבר נוכח נסיבות הבקשה שלפניו, הנוגעות לעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, שיש לקבוע תנאי שחרור, בין היתר איסור יצירת קשר עם המתלוננת עד תום ההליכים, הרחקה לרדיוס 10 ק"מ מהמתלוננת וכן הצו המרפאתי הנ"ל.

לטענת ב"כ העורר, משפעל בית משפט קמא במסגרת סעיף 48 לחוק סדר דין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), הרי שנדרשת הייתה לצורך הטלת צו טיפול מרפאתי, חוות דעת ערוכה כדין או לחלופין הסכמת העורר ואלה לא נמצאו עובר למתן ההחלטה. משכך, ניתנה החלטה בחוסר סמכות ויש לבטל תנאי זה.

מנגד השיבה ב"כ המשיבה כי מחד, ניתנה לפרוטוקול הסכמת ב"כ העורר ומאידך, על פי הרישא לסעיף 48 לחוק המעצרים, מוסמך בית המשפט להטיל צו טיפול מרפאתי גם ללא הסכמה, שכן, הסמכות על פי הרישא לסעיף 48 היא רחבה מאוד.

שקלתי את טיעוני הצדדים בכובד ראש ולטעמי שגגה נפלה תחת ידי בית משפט קמא ואין מנוס מביטול התנאי הנ"ל.

סעיף 48 לחוק המעצרים קובע:

"48.    (א) שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאתעונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות:

(1) חובתהודעה על כל שינוי במען המגורים ובמקום העבודה;