מדינת ישראל נ' גולדנברג

1. ערר על החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופט גבאי-ריכטר) מיום 5.2.18 במ"ת 5227-2-18.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים על שוטרים. בד בבד הוגשה "בקשה להארכת תנאי שחרור" "לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996".

המשיב שהה עד ליום 4.2.18 בתנאים הכוללים מעצר בית בבית אחיו וזאת לאחר שבקשות להורות על מעצרו לצורכי חקירה בגין המיוחס לו בכתב האישום נדחו בהחלטות בית משפט קמא ואף עררים על אותן החלטות נדחו (השתלשלות העניינים מפורטת בהחלטתה של כב' השופטת בר-אשר מיום 1.2.18 בעמ"י 73653-01-18).

2. ב"כ המשיב ביקש לדחות את הדיון ב"בקשה להארכת תנאי השחרור" ליום המחרת, 6.2.18, לצורך לימוד החומר ובית משפט קבע את הבקשה לדיון המשך ליום 13.2.18. במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.2.18 היו הצדדים חלוקים בעיקר בשאלה האם הודע למשיב באמצעות בא כוחו כי עליו להתייצב לדיון כבר ביום 4.2.18 ובעניין זה נאמר בהחלטתו של בית משפט קמא כי לא בוצע זימון כדין ועל כן התנאים שהיו בתוקף עד ליום 4.2.18 בשעה 12.00 פקעו.

בית המשפט קבע קיומו של ניצוץ ראייתי למיוחס למשיב וכן קיומה של עילת מעצר. כן קבע כי הערבויות שנקבעו בהחלטות המעצר יוותרו על כנן כמו גם תנאים נוספים של הרחקה ואי יצירת קשר עם המתלוננים, אך לא תנאי מעצר הבית. התיק נקבע כאמור לדיון המשך ליום 13.2.18.

3. לטענת העוררת שגה בית משפט שגה בית משפט משלא קיים דיון לגופה של בקשה, משלא נתן משקל לכך שהתנאים פקעו מטעמים טכניים, ומשלא קבע תנאים חדשים שיש בהם כדי לאיין את המסוכנות.

4. דין הערר להידחות.

עיון בפרוטוקול בית משפט קמא מעלה כי משביקש המשיב לדחות את הדיון ליום המחרת לצורך לימוד החומר לא עמדה המבקשת על קיום דיון לגופו לאלתר. המבקשת גם לא ביקשה את הקדמת הדיון לאחר שקבע בית המשפט כי יתקיים ביום 13.2.18. חלף זאת הוגש ערר, שאף הוא הוגש רק למחרת אותה החלטה.

לאחר שפקע תנאי מעצר הבית שהוטל במסגרת מעצר הימים, קבע בית המשפט כי עד למועד הדיון בבקשה יעמדו על כנן הערבויות שנקבעו בהחלטות קודמות, וכן קבע תנאי של הרחקה מהמתלוננים ואי יצירת קשר עימם.