עמ"נ 9871-10-14 פלוני, פלונית (קטינה), פלונית נ' משטרת ישראל-תחנת כרמיאל

לפניי בקשה "להארכת מועד לעזיבת המבקשת 3 [המערערת 3] מישראל". למעשה, מדובר בבקשה לסעד זמני המורה למשיב להימנע מהרחקת המערערת 3 מן הארץ עד להכרעה בערר שהגישו המערערים לבין הדין לעררים בירושלים (להלן – בית הדין).

לאחר שנתתי דעתי לטענות המערערים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות על הסף, אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים. במה דברים אמורים?

ביום 05.10.14 הגישו המערערים ערעור מינהלי על החלטת בית הדין מיום 02.10.14 בגדרו נמחק הערר שהגישו על החלטת משרד הפנים (להלן – המשיב) מיום 01.10.14. המשיב החליט שם שלא להתיר את כניסתן לישראל של המערערת 2, אזרחית ישראלית, והמערערת 3, אימה של המערערת 2, אזרחית רוסיה. בד בבד עם הערעור האמור, הוגשה גם בקשה לסעד זמני בגדרה ביקשו המערערים, בין היתר, להורות למשיבים לשחרר את המערערות ממשמורת וכן להימנע מלהרחיקן מן הארץ.

בערעור נטען, בין היתר, כי המערער 1 (אביה של המערערת 2) הגיש בקשה על-פי נוהל ידועים בציבור (להלן – הנוהל) כך שיתאפשר לו ולמערערת 3 להיכלל בהליך המדורג. בקשה זו נדחתה על-ידי המשיב ביום 29.01.14. בחודש מרץ 2014 הגישו המערערים ערר פנימי על החלטת הדחיה, אלא שהחלטה בו טרם ניתנה (להלן – הערר הפנימי). עוד נטען כי המערערות הגיעו לישראל לביקור בן שלושה שבועות, כאשר הכוונה היא לקיים ביקורים נוספים עד להסדרת מעמדן בישראל.

ביום 06.10.14 החלטתי, לאחר דיון במעמד הצדדים, לקבל באופן חלקי את הבקשה לסעד זמני. במסגרת ההחלטה הוריתי כי המערערת 3 לא תורחק מן הארץ קודם ליום 23.10.14.

כעת מונחת בפני בקשת המערערים "להארכת מועד לעזיבת המבקשת 3 [המערערת 3] מישראל".

בבקשה נטען כי המערערים הגישו בינתיים ערר לבית הדין (להלן –הערר החדש) על החלטת המשיב מיום 29.01.14 לדחות את הבקשה להסדרת מעמדה של המערערת 3 בישראל מכוח הנוהל, כמו גם על אי מתן החלטה בערר הפנימי שהמערערים הגישו, כאמור, בחודש מרץ 2014. הנימוק העיקרי שביסוד הבקשה הנוכחית הוא כי במהלך הכנת הערר החדש, הסתבר לב"כ המערערים כי טענת המשיב בהליך שבכותרת, לפיה המערערת 3 שהתה שלא כדין בישראל בעת הגשת הבקשה להיכלל בהליך המדורג – אינה נכונה. זאת משום שהמערערת 3 החזיקה באותה עת באשרה מסוג ב/1. נטען, כי על-פי הנוהל, שעה שמוגשת בקשה להסדרת מעמד של מי ששוהה כדין בישראל, על המשיב להאריך את רישיון הישיבה של המבקש עד לסיום הטיפול בבקשה. משכך, נטען כי המערערת 3 הייתה זכאית לכך כי רישיונה יוארך, כי המחדל לעשות כן מונח כולו לפתחו של המשיב, וכי העובדה כי היא שוהה כעת שלא כדין בישראל הוא עניין טכני גרידא. לפיכך מבוקש להאריך את מועד עזיבתה של המערערת 3 את ישראל, בתנאים שנקבעו בהחלטתי מיום 06.10.14, וזאת עד למתן החלטה בערר החדש התלוי ועומד בפני בית הדין.

כאמור, מצאתי כי הדין הבקשה להידחות על הסף.

מקום בו המערערים הגישו ערר נפרד (הערר החדש) על ההחלטה לדחות את הבקשה להיכלל בהליך המדורג, היה עליהם להפנות אף את בקשתם הנוכחית לבית הדין. המערערים מבקשים, הלכה למעשה, לדלג על בית הדין, אשר עררם החדש תלוי ועומד בפניו, ולבקש מבית משפט זה סעד זמני במסגרת הערעור שבכותרת, שהוגש על החלטה של בית הדין בערר אחר (ראו בהקשר זה את דברי ב"כ המערערים בפרוטוקול הדיון מיום 06.10.14, בעמ' 5 בשורה 13). משל למה הדבר דומה, לתובע שהגיש תביעה לבית משפט השלום, ומבקש מבית המשפט המחוזי, כערכאת הערעור, להושיט לו סעד זמני בגין אותה תביעה, שטרם הוכרעה ועדיין תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום. אין לאפשר למערערים דילוג כזה בין הערכאות. יפים לכאן, בשינויים המתאימים, דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבר"ם 5237/05 משרד הפנים נ' קרלסון (25.04.06).

"מקובלת עלינו, אפוא, עמדת המדינה באומרה כי היה על המשיבים לפנות בבקשה להחזרת הערבויות לרשות המנהלית המוסמכת, ורק אם תשובתה לא היתה מספקת אותם, היה בידם לפנות לבית המשפט המחוזי כערכאת ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המוסמכת. משלא נהגו כך, ההליך כפי שנוהל בפני בית המשפט המחוזי כהליך מקורי-ראשוני היה פגום בבסיסו ולא ניתן להותירו בעינו". (ראו גם בש"א (י-ם) 2878/05 נחמיה נ' בביוף (04.05.06)).

כללו של דבר: הבקשה נדחית.