עמ"נ 6910-06-14 קנדיל נ' עירית ירושלים

לבית משפט זה הוגש ההליך שבכותרת שסווג בידי מגישתו כערעור מינהלי. נטען בו נגד חיוב המערערת בארנונה בגין חובותיה של חברה בע"מ ובטענה נגד "הרמת מסך" שנעשתה כביכול. נטען גם בערעור שהמערערת נרשמה באופן פורמלי בלבד כבעלים של אחוז מסוים ממניות החברה ולא היה לה כל קשר עם החברה. בעלי המניות האמתיים והעיקריים וכן בעלי השליטה היו גרושה לשעבר של המערערת וכן אזרח זר. ועוד נטען ש"במועד מסוים" היא חויבה בחובות ארנונה שהצטברו לחובת החברה וננקטו נגדה בשל כך הליכים שונים. הכל מבלי לקבל כל הודעה או התראה ומבלי שהתאפשר לה להעלות את טענותיה לפני מנהל הארנונה. היא הוסיפה וטענה שאין לה כל שליטה על נכסי החברה ולא הייתה לה כל אפשרות להבריח נכסים.

לאחר שהוגש הערעור התבקשה המערערת להבהיר מדוע יש לבררו כערעור מינהלי חלף בירורו כעתירה מינהלית וכן התבקשה המערערת לתת התייחסות לסוגיית השיהוי ומיצוי ההליכים. המערערת הודיעה בתגובתה שאכן יש סמכות לבית המשפט לדון בהליך כערעור מינהלי. כך הדבר שכן הרמת המסך שנעשתה ביחס לחובותיה של החברה בע"מ – נעשתה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992, ובהקשר לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. נטען שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים שעניינו הרמת מסך מפנה לסעיף 119 לפקודת מס הכנסה; וסעיף 119א(ו) לפקודה מקנה אפשרות לערער על החלטת המנהל לבית המשפט המחוזי – וכך נעשה.

המשיבה, שהתבקשה גם היא להתייחס לנדון, טענה כטענה מקדמית שכלל לא הומצאו לידה פרטים על הנכס ופרטי חשבון הארנונה מושא החוב. לא צורפה ההחלטה מושא הערעור לערעור עצמו והיא לא הועברה לידי המשיבה. ממילא נטען שאין על פניו מקום להגשת ערעור מינהלי. ועוד נטען, שלא הוגשה השגה וגם לא ניתנה החלטה הדוחה את ההשגה ואף לא הוגש ערר וגם מטעם זה אין מקום לדון בנדון כערעור מינהלי ובשלב זה. אשר לטענת הרמת המסך, נטען שההליך הנוכחי אינו הליך מתאים לקיום בירור עובדתי מקיף הנדרש בנסיבות אלה של טענת הרמת מסך. הדרך לעשות כן היא בהליך של תביעה אזרחית שתוגש לערכאה המתאימה בהתאם לסכום התביעה. וגם אם יש מקום לברר את הנדון במסגרת בית משפט לעניינים מינהליים, הרי שהדבר יכול להיעשות רק לאחר שוועדת הערר לענייני ארנונה דנה בהשגה ובערר. אך במקרה דנן לא הוגשו לא השגה ולא ערר ולכן יש למחוק את הערעור המינהלי שהוגש לבית המשפט.

המערערת הגישה תגובה נוספת. היא ביקשה להבהיר בפתח הדברים שאין ברשותה מסמכים כלשהם הנוגעים לחיובי החברה בע"מ והיא הדגישה "במיוחד" שאין בידה את החלטת מנהל הארנונה שלפיה הועבר חיוב הארנונה של החברה על שם העותרת (ועל שם גרושה). המערערת שבה על טענותיה לעניין היעדר כל קשר לחברה בע"מ. היא הוסיפה שמסמכים נוספים ככל שהם נדרשים נמצאים אצל גרושה של המערערת שהיה בפועל הבעלים ו"הרוח החיה" מאחורי החברה. המערערת טוענת שהמשיבה היא זו שצריכה לאתר את ההחלטה מושא הערעור. היא חוזרת וטוענת שהיא הגישה לבית משפט זה את ההליך הנכון ושיש להמשיך לבררו.

לאחר עיון במכלול החומר שלפניי והטענות שפורטו לעיל, מסקנתי היא שדין הערעור להימחק על הסף. שאלה היא אם מלכתחילה המסגרת הנורמטיבית שעליה נסמכה המערערת בכל הקשור לסמכותו של בית משפט זה, היא נכונה. כלומר, שסעיף 119א(ו) לפקודת מס הכנסה המאפשר ערעור לפני בית המשפט המחוזי, משמעו היא הקניית סמכות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בנדון כ"ערעור מינהלי" (ראו ודוקו עע"מ 7151/04 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ, פ"ד נט(6) 433, 443 (2005); בר"מ 3922/12 ההסתדרות הציונית העולמית נ' "יש דין" – ארגון מתנדבים לזכויות אדם (8.7.2012); בר"ם 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.12.2009). ומדובר על פניו בקושי של ממש, הן בשל ההבדל בין הערכאות והן נוכח העובדה שהעניין מושא ההליך שלפניי אינו מנוי בתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000.

אולם איני נדרש להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה. טעם הדבר הוא שבין כך ובין אחרת, הפונה לבית המשפט – לא כל שכן לבית משפט לעניינים מינהליים – צריך לכל הפחות לבסס קיומה של "החלטה" של הרשות המינהלית או הערכאה המינהלית הנתקפים בהליך (ראו סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (לגבי עתירה מינהלית); כן ראו תקנה 24(ב)(4) ו-(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (לגבי ערעור מינהלי)). גם סעיף 119א(1) לפקודת מס הכנסה, שעליו נתלה הערעור כולו, נוקט לשון של הכרח ב"החלטה" שעליה ניתן להשיג לפני "המנהל"; וערעור שניתן להגיש לבית המשפט המחוזי "על החלטת המנהל".